פרק המשך-לפגישה עיוורת נוסח גיל הזהב.

אבל לפני כן מילה או שתיים על כתיבה ומה שאיתה. דמיון זה דבר נפלא. אבל רוב הכתיבה של סיפורים ספרים וכדומה, יש בהם כך או אחרת מעט מהעצמי של הכותב. משהו מוצק סביבו מתהווה ומצמיח כנפיים הסיפור.

פרק שני לסיפור.

לאחר שעיני התרגלו לחשכה הבחנתי בדלת החדרון וזחלתי אליה. התרוממתי ומשכתי בידית הדלת. הדלת היתה סגורה ונעולה. ואז בהבזק של הבנה תפסתי שאני שבוי וליבי ירד לתחתונים. השקט במרתף זעק. שום רחש לא חדר מהחוץ פנים החדרון. ליבי דפק בטירוף כששמעתי גרירת רגלים מהחוץ. מפתח חדר למנעול הדלת-והדלת נפתחה. לא יכולתי לראות מי שבא. אבל הרחתי ניחוח של מזון שאזכיר לי עד כמה רעב אני. באותו זמן אפילו חצץ הייתי אוכל. אבל במציאות אכלתי חרבון. פנינה מה קורה,שאלתי כשקולי נבלע בין קירות הביטון. היא לא ענתה. שמעתי צליל מגש שהונח על הרצפה ומישהו שממהר לצאת ולנעול את הדלת.עכשיו התחלתי לפחד יותר .הפחד שיתק אותי. בטני התהפכה. פרפרים רקדו בה את ריקוד מפצח האגוזים של צ'קובסקי. אפילו תאבוני וצמאוני הרב לא השתוו למורא שאחז בי. מאוחר יותר נפתחה שוב הדלת. פעם נוספת היא עמדה בחלל השחור ושתקה. מה את רוצה ממני צעקתי, כסף? כתגובה נשמע גרגור קול כשאמרה- כסף? אני לא צריכה. אז מה את מבקשת,שאלתי בקול רם אולי מישהו מהחוץ ישמע אותי. אל תצעק, אמרה. במילא איש לא ישמע אותך. מה את רוצה שאלתי שוב בקול רפה. א?ה, עכשיו נגיע לעניין אמרה, והוסיפה- אתה זוכר את מיכל? איזו מיכל? חברתי הטובה זו שהזמינה אותך לפגישה ולא באת!! סיימה את המשפט והדלת נטרקה. כשהלכה ושוב הייתי לבד נזכרתי במיכל ההיא שהיתה מטלפנת אלי בשעות הקטנות של הלילה ושותקת. לעיתים חשדתי שגם הבת שלה החיילת מצטרפת לחגיגה נגדי. כשהמחשבות על מיכל הנקמנית הרפו ועזבו אותי לנפשי, זחלתי לכיוון הדלת ולהפתעתי מצאתי אותה פתוחה. המשכתי לגשש את דרכי וכך מצאתי מדרגות. בקצה המדרגות היתה דלת נוספת.ליבי דפק כשעון מטוטלת ושרף את הזמן. גם דלת זו היתה פתוחה. כשהצלחתי לעודפה פנים המבנה, נגלה לי האור. במכשיר כלשהו ניתקתי האזיק שהצמיד את רגלי זו לזו ומיהרתי לצאת מהבניין העזוב. לפתע בעומדי מבולבל ליד יציאת הבית, מישהו דיבר אלי ושאל- אשתך לוקחת את הדירה לעוד שבוע? אולי עניתי. והתחלתי לצעוד לכיוון שהאיש אמר לי כי שם היציאה מהכפר. בצומת שחיבר את המושב לכביש הראשי היה עמוד ממתכת ועליו שלט- מושב בית עובד היה כתוב בו. מאז ובכלל, איני יוצא לפגישות עיוורות אפילו מבטיחים לי גיבוי מהשב"כ..