השמוליק הורטואלי שישנו בכל אחד מאיתנו מתעורר

הנה תגובות שנמחקו כי הפוסט הופיע פעמיים:

אריקו, 28/08/2015

                 ליעקב כך אחד והשמוליק שלו.

                 שבת קסומה.

madlen biton, 28/08/2015

ליעקב גרשון

אני שמוליק להרבה אנשים ,שהם אינם מספרים אך קוראת בין עניהם את מצוקתם ,,

ומשתדלת להיות שם ממה ,שאין לי ,,נותנת מהמעט שיש לי ,,

ואילו לי אין שום שמוליק באופק ,שרואה אותי כי אני לא ניראת ,ולא מעוניינת להראות

הרשומה שלך מעניינת תודה דבת שלום...

יעקב גרשון 1, 28/08/2015

לאריקו

בכל אחד מאיתנו יש את השמוליק שמוכן לתת יד ולעזור.  והנה קמו כמה נערים והחליטו למסד את זה ולתת דחיפה לשמוליק שבתוכנו . יוזמה מבורכת

ערוך

יעקב גרשון 1, 28/08/2015

למדלן

הדף שנפתח בפייסבוק הוא יוזמה של כמה צעירות. לאחר שהגבתי  קיבלתי תשובה  והסתבר לי שזו נכדתו של אחי ,קצינה בצהל. ידוע שבכל אחד מאיתנו ישנו שמוליק שמוכל לעזור. לעיתים הוא ישן וצריך להעיר אותו ולעיתים אינינו יודעים כיצד לתת לשמוליק שבתוכנו לבטא את עצמו.. טוב עשו הצעיריםם האלה ואיני יודע כמה הם , שנטלו על עצמן לעורר את המודעות הזו  מתוכנו.. וכמו שאומר הפסוק : כל ישראל ערבים זה לזה". לעיתים השמוליק הזה הוא חיוך קטן  ומעודד ולעיתים הוא עזרה ממשית  . העיקר היא המשימה  לגרום לכולם להכיר את שמוליק שלהם ,

הנה סיפור קטן של ברנרד הייר המראה לנו את שמוליק הבריטי  שבמעשה קטן  תרם לשינוי דרמתי במהלך חייו של נוסע ברכבת.

הסיפור הבא סופר ע"י הסופר האנגלי ברנארד הייר ופורסם באתר של ה BBC האנגלי לפני כמה שנים:

אני לוקח אתכם לשנת 1982, אני אז סטודנט שגר בשכירות בבקתה עלובה בלונדון, מפגר בתשלום שכר-הדירה. כשהטלפון צלצל בדירתי לא עניתי מחשש שזו שיחה שבאה לפנותני.

'אולי זו אמי' חשבתי ומכיוון שלא הייתה בקו הבריאות לאחרונה התקשרתי להורי בלידס כדי לשמוע שאכן אמי בבית-חולים. "בוא הביתה, בן" אמר לי אבי, "אימא לא תעבור את הלילה."

בתחנת הרכבת גיליתי שהרכבת האחרונה כבר עזבה. הייתה רכבת שיוצאת לפיטרבורו אבל היא תחמיץ את הרכבת שיוצאת משם ללידס בעשרים דקות. קניתי כרטיס בכל זאת ועליתי על הרכבת לפיטרבורו. הייתי סטודנט דל אמצעים, לא מסוגל לשלם עבור מונית, אבל היה לי מברג בכיס וצרור מפתחות. הייתי נואש להגיע לאמי לפני מותה, וכל אמצעי נראה לי נכון לשרת את המטרה – לגנוב רכב בפיטרבורו, לקחת טרמפ, לגנוב כסף…..

"כרטיסים בבקשה." שמעתי, בעודי בוהה בחשיכה מבעד לחלון הרכבת.

דליתי את הכרטיס מכיסי ומסרתיו לכּרטיסן. הוא החתים את הכרטיס אבל המשיך להביט בי. הנחתי שעיני האדומות מבכי משכו תשומת ליבו.

"אתה בסדר?"

"למה שלא אהיה בסדר?" אמרתי "ובכלל… מה זה עניינך?"

"אתה נראה נורא." הוא ענה. "יש משהו לעזור?"

"אתה יכול לעוף מפה ולעסוק בעניינך." אמרתי לו בבוטות.

הכרטיסן היה ברנש צנום ולמרות סימני הסכנה משפת גופי, הוא התיישב מולי.

בנימה מפויסת אמר: "משלמים לי כדי לעזור כשצצה בעיה."

הייתי ברנש מגודל ומחשבה חלפה בראשי להעיף אותו פיזית. הוא לא עשה דבר רע אבל אני הייתי בְּלִילָה רותחת של רגשות אשם, כעס, צער… בוודאי לא של קבלה. חשבתי אז שאולי הדרך לנפנף אותו היא פשוט לספר לו.

"תראה… אִמי על ערש מותה… כנראה לא תעבור את הלילה. אני עומד להחמיץ את הרכבת מפיטרבורו ללידס. לא תהיה לי עוד הזדמנות לראות את אמי… אז אני מצוברח, אין לי חשק לשוחח ואודה לך באם תעזוב אותי לנפשי…"

"צר לי לשמוע זאת, בני." הוא אמר וקם. "מקווה שתגיע הביתה בזמן." והוא פסע לדרכו.

המשכתי לבהות בחשכה. חלפו עשר דקות והוא הופיע שוב, נעמד מעלי. 'הו.. לא…' חשבתי לעצמי, 'הפעם אני עומד להעיף אותו מעלי.'

הוא נגע בזרועי. "תקשיב. כשאנחנו מגיעים לפיטרבורו רוץ מהר לרציף אחד. הרכבת ללידס תהיה שם."

הסתכלתי אליו כמו דביל. "למה… הרכבת מתאחרת או מה?"

"לא … הרכבת לא מתאחרת." הוא ענה כמגן על כבוד לוח הזמנים של הרכבות. "אני פשוט הודעתי לפיטרבורו בקשר. הם יעכבו את הרכבת במיוחד עבורך. ברגע שתעלה עליה היא תצא לדרכה ללידס."

"אנשים שם יתלוננו על האיחור," הוא הוסיף, "אבל… העיקר שתגיע הביתה הלילה. הרבה בריאות." והוא המשיך הלאה, מכריז: "כרטיסים בבקשה. כרטיסים בבקשה."

קלטתי איזה מטומטם הייתי. רצתי אחריו, רציתי לתת לו את ארנקי, את רישיון הנהיגה, את המפתחות שעלי. אחזתי בו ואמרתי לו "תראה… רק רציתי…" אבל לא מצאתי מילים.

הוא פנה אלי, חיוך וחמלה במבטו: "זה בסדר, אין בעיה."

"אני מעריך את שעשית. איך אודה לך?" שאלתי.

"אין בעיה." הוא חזר ואמר. "אם אתה מרגיש צורך להודות, פשוט עזור לאחר שתפגוש במצוקה. זו תהיה התמורה שלי. כך העולם יהיה טוב יותר."

הייתי לצידה של אמי כשנפטרה בבקר המחרת. גם היום איני יכול לחשוב עליה מבלי להיזכר בַּכּרטיסן טוֹב-הלב ועד היום איני מוכן לשמוע מילה רעה על הרכבת הבריטית.

הפגישה שלי עם הכרטיסן שינתה אותי מאדם אנוכי ונהנתן לאדם הגון, הגם שזה לקח קצת זמן. ואני שילמתי לו בחזרה באלפי מעשים טובים מאז.

(כך כתב ברנארד הייר. תרגום חופשי שלי מאנגלית)

אלכסנדר גראהם בל צוטט כמי שאמר: "כשדלת אחת נסגרת נפתחת דלת אחרת, אבל אנחנו עסוקים פעמים רבות בלהסתכל בכאב על הדלת הסגורה ולא שמים לב שדלת אחרת נפתחת עבורנו…"

 יעקב גרשון

הסיפור של "ברנארד בייר "מרתק והשמוליק מפקח הרכבת עוד יותר מרתק ואנושי ,,,

דרך המסר הייתה דרכו לנסות לשנות אנשים ולהובילם להיות שמוליקים ,,

יפה מאוד אהבתי,,

יוזמתם של הצעירים ובניהם הנכדה של אחיך,,אלו מלח הארץ עם ערכים גבוהים ,,

הם יגיעו רחוק ויובילו שמוליקים רבים אחרים  ,,תודה גרשון שבת שלום,,

למדלן

אכן הסיפור של ברנרד הייר  מלמד אותנו יותר מכל  מה הוא ערכו של הנתינה. הקונדקטור   בסיפור הוא סמל הנתינה  ולא על מנת לתת פרס. זו הרגשה טובה כאשר אתה עוזר לאחר ויודע כיצד המעשה שלך משפיע  וכך אתה מקבל סיפוק. . זה השמוליק שנמצא בכל אחד  מאיתנו  והיוזמה של הצעירים באה להסביר לנו שאנו יכולים לשנות דברים בנתינה . היא נמצאת בתוכנו ואנו  צריכים  להוציא אותה  החוצה וכך לעזור לאחרים.  . הרעיון  לפתוח דף פייסבוק מושרע ולהתחיל במלאכת ההסברה הוא רעיון מבורך של נערות בגיל צבא.  אני מכיר את תכונותיה של  הנכדה של אחי ואני יודע מה היא הצליחה לשנות  במבנה הבסיס  , שינוי שזכה להערכה ולהוקרה  מפי אלוף החייל. היא עברה קורס טייס  והגיעה לשלבים האחרונים אולם נאלצה לפרוש בגלל בעיות רגליים. .  זו יוזמה מבורכת ואני משוכנע שעוד נישמע עליהם רבות. אני העלאתי את נושא הגיל השלישי ואת  חוסר ההתיחסות ההולמת מצד הממסד לצרכיו של הגיל הזה. ביחוד במה שנוגע  לקיצבת הביטוח הלאומי שחלק מהגיל הזה חי רק  מקיצבה זו. . . התגובה שקיבלתי  שהנושא נמצא על סדר היום  של החברה האלו.

לטובה

שמוליק קיים בכל אחד מאיתנו אולם צריך לעורר ולכוון אותו. רבים היו מוכנים להרתם למשימות הנתינה והעזרה לאחרים אולם אינם יודעים כיצד לעשות זאת. . אם היוזמה  הזו זיצאה  מפי כמה נערות תצליח  לתת כוון לעשיה  ,סביר שירתמו לנושא רבים.  ראינו את השמוליק הזה בימי המלחמה. כיצד אנשים הגיעו ממש עד החזית בכדי  לתרום ולעזור לחיילים. . אני מאמין  בנערים שלנו.