השכבה עם אמא

נומה בן. איתן. זרמו הרבה מים בירדן מאז אותם הימים שהילדים הרכים ישנו בנפרד בבית הילדים. בנפרד מההורים. הילד בסיפור לא אוהב את השיר -"נומה, נומה בן" - כיוון הוא מבשר את עזיבתה הקרובה של אמו והוא /ישאר לילה ארוך וחשוך לבד/.

אולם ככל שהשנים חולפו והילדים גדלו, הם הסתגלו לתנאים של לינה נפרדת מההורים. 

סביר להניח, היום נוהג זה לא קיים עוד בקיבוצים, והילדים ישנים עם ההורים. 

אמירה ישנה אומרת "כאשר חוטבים עצים - עפים שבבים". לקחתי אמירה זו כמטפורה לאידיאולוגיות השונות שהיו קיימות בעבר והפילו חללים או לכאלה חדשות שמפילות חללים מודרניים.

לא כל אחד יכול להסתגל לאידיאולוגיות. לא לזו שאמרה שבקיבוצים "ייצרו" אדם חדש עם אופי נחוש ואיתן ולא אצל החרדים "שמפילים את הכל על רצון האל". כאן וגם כאן הילד הבודד שעומד מול חומה איתנה וגבוהה של אידיאולוגיה נופל כשבב, פגוע, פצוע, עם צלקות שאומנם בהגלידו אך לא חלפו מן הנפש. 

כל הורה עושה כמיטב יכולתו לגרום לילדו זכרונות טובים,נעימים שייזכור אותם ואולי ינחיל לילדיו. נקווה ששיקול הדעת וההגיון הם אלה שינחו ולא אידואולוגיה אמונית.

לחדווה שלום,

האמת היא שלמרות הסיפור שכתבתי, אני אישית לא סבלתי מהלינה המשותפת. אולי בגלל שהורי רבו כל הזמן עד שהתגרשו (הייתי בן 6). אולי בגלל שזה היה כל-כך ברור לנו הילדים שזה סדר העולם, שלא התמרדנו. לילדים שלנו זה כבר לא היה ברור, ובני היה בורח בלילות מבית הילדים.

תודה על תגובתך