תולדותיו של אבא

תולדות אבי (ראובן)

לכתוב על אבא זוהי משימה אוקייאנית. זוהי דמות שיש לי ממנה כל-כך הרבה זכרונות, כל-כך הרבה רגשות אמביוולטים כלפיה, שאני מרגיש שאני ממש טובע ב"חומר". אני חושש שלא אוכל להקיף בדפים ספורים חיים עשירים שנמשכו על פני שמונים ושלוש שנה, וודאי שלא אמסור כאן את כל התחנות בחייו.

ברור  שהסיפור הזה הוא לא רק על אבי. הוא על אבי ומשפחתו, ויותר נכון לומר שהוא על אבי, עלי, על אמי ועוד אנשים שחייו השתזרו בחייהם.

אולי אתחיל מסיפור קצר על אבי מתקופת הגימנסיה, כי בסיפור הזה יש הרבה קווים שאיפיינו אותו כל חייו. הסיפור הזה סופר לי ולאבי ע"י אחד מחבריו של אבא מימי הגימנסיה, כאשר אבי היה באחת מתקופות הדכאון שלו, ואותו חבר רצה לעודד אותו.

אותו חבר מניו-יורק, פרנק, תיאר לי שעור היסטוריה בכיתה (כיתה י"א, כנראה) כאשר המורה דיבר על הקרב האחרון בין אנשי קרתגו לרומאים ואמר שזה היה ב203 לפנה"ס. אבי הצביע ואמר שזה היה ב-202 לפנה"ס. המורה ניסה להמשיך בדבריו אך ראובן (אז קראו לו פריץ) לא ויתר וחזר שוב על-כך שהמורה טועה וזה היה ב-202 לפנה"ס (אגב הוא צדק). המורה איבד את סבלנותו ונתן לאבי סטירה.

השיעור הופסק ומועצת התלמידים הכריזה על שביתה בבית הספר, עד להתנצלות המורה, שלא אחרה לבוא ואבי הפך לגיבור היום.

הסיפור הנאיבי הזה, והדרך שבה פרנק סיפר אותו, עודדו את אבי, ולמחרת הוא החל לצאת מהדיכאון שלו.

בסיפור הזה אני רואה כמה קווי מפתח באישיותו של אבא.

מלחמה עיקשת על האמת שלו מצד אחד וחוסר רגישות ליחסי אנוש מצד שני.

מרדנות כלפי כל סמכות, ואי הכרה בעקרון ההירארכיה בחברה האנושית.

זכרון מצוין ויכולת איטלקטואלית מאד גבוהה.

רצון להתבלט ולהיות מין גיבור.

אבל, למעשה צריך להתחיל בילדותו וביחסיו עם הוריו, כי אלו הם הדברים שבונים את האישיות הבסיסית של האדם. ראובן נולד כפריץ ב-1912 הילד האמצעי של זיגפריד והילדה. כבר לפי השם אנו רואים כי הוריו ניסו להקנות לו זהות אוסטרית.

אבי היה בן למשפחה מסועפת, שכללה סוחרים גדולים, עורכי דין ורופאים. בזכרונותיו (מעין תקציר שכתב עבור בת-דודתי), הוא מציין בהערכה קרובי משפחה שהגיעו להישגים, כמו דודו ארנולד שהוסמך ע"י הטכניון האוסטרי כמהנדס בכיר (בניגוד לאביו שלא השלים את השכלתו). הוא כותב באריכות על אבי סבתו (סבה של אמו) , סבורסקי, שהיה סוחר עשיר מאד, בעל אימפריית חנויות של בשר בוינה, פריז ובודפשט. הוא כותב על קולגות של פרויד ממשפחתנו, על קציני צבא ומשטרה גבוהים. הוא כותב על אחיותיה העשירות של אמו, שאחת מהם הייתה אמנית די ידועה באוסטריה. הוא כותב על ד"ר פוליצר שהיה נשוי לאחות אמו,מרתה, והיה "חברמן": "הוא היה רופא נשים, זמר, סייפן, ידע לשתות יפה, ידע לצוד ברובה, רקדן ומאהב גדול (גם כשהיה נשוי)...". אפשר להבין שהיה לו קשה לעזוב משפחה כזו גדולה, ולהגר בודד לא"י ולקיבוץ.

אחד הדברים שאבא מזכיר לא פעם בזכרונותיו, היא העובדה שהוריו התחתנו בניגוד לרצון משפחותיהם. הזכרון הטראומטי שעבר במשפחה מדור לדור, היה שאת  אביו (סבי) לא קיבלו במשפחתה העשירה של אמו. אבי כותב  שכתוצאה מהדחייה הזו לא היה להם קשר עם חלקים אחרים של המשפחה. אפשר לחוש ברגש הנחיתות שהיה לו ולמשפחתו לעומת הענפים היותר מוצלחים של המשפחה.

בחוברת שהוצאתי על אביו וסבי, זיגפריד, באה לידי ביטוי ביקורתו על אביו. הוא מבקר אותו ואת אימו על כך שהם ניסו להעלים ממנו את זהותם היהודית. הוא מתאר בהרחבה כיצד התגלתה לו באקראי זהותו היהודית בגיל 6 בערך. גם זאת הייתה מעין טראומה, כי זה התגלה לו תוך זריקת אבנים על יהודי, מפי האומנת שלו. אבי וכל האחים מאד כעסו על הוריהם. בנוסף לא נחגגו חגים יהודיים, והיה לחץ עליו ללכת לבית –ספר נוצרי. אביו כמובן שלא היה ציוני, ועל כך היה לאבי מאבק מתמיד אתו.

 תחום אחר שבו הייתה לאבי ביקורת על אביו, היא העובדה שלא היה איש עשיר, וגם לא בעל תואר אקדמי. אביו שגדל כיתום, היה אדם די אמיד והצליח לשמור על רמת חיים די גבוהה של משפחתו. אך הוא לא היה עשיר כמו משפחת סבורסקי שממנה באה אמו הילדה, ולא היה לא מקצוע מוגדר. אבי מתאר בעדותו את אביו כלוזר מבחינה כלכלית, ולמרות שזה לא היה נכון, כך הוא ראה אותו (כנראה בהשפעת אמו).

מה שחשוב להבין שאביו לא היה בשבילו דמות להזדהות, וגם בקרב משפחתו לא מצא דמויות להזדהות, הן בגלל ציוניותו בעלת הגוון הסוציאליסטי והן בגלל הנידוי החלקי שמשפחתו סבלה ממנו.

אמו, הילדה, הייתה אשה מפונקת, שבילתה את רוב זמנה בביקורים אצל חברותיה, לא תיפקדה כעקרת בית או כאם, והתגעגעה לרמת החיים שידעה בבית הוריה (אמה הייתה בתו של סבורסקי הסוחר הגדול). אבי סיפר שהוא היה הילד האמצעי, בין  האחות גרדה לאח הקטן שלמה. הוא סיפר שהוא הרגיש מקופח, שהוא מקבל הכי פחות אהבה מכל הילדים. נוסיף לזה את העובדה שהוא גודל ע"י אומנות, ונקבל הסבר אפשרי לרדיפת הנשים הבלתי פוסקת שלו, בבגרותו.

ובכן מי היו הדמויות להזדהות עבורו? לאור קריאת זכרונותיו, נראה לי כי יותר מכל היו אלו המדריכים הבכירים של תנועת הנוער שלו "הבלאו ווייס", שייצגו את האידיאל של הציונות, ושל הסוציאליזם כאידאלים שאיתם הזדהה. והייתה גם קבוצת "השווים"  (Peers ) חברי התנועה שאיתם היו לו המון חוויות ורעיונות משותפים. אך בשלב מסויים של חייו, עם הגיעו לארץ ולקיבוץ, הם עזבו אותו והתנכרו אליו.

 הזכרתי את ניסיונותיו להתמודד על זהותו היהודית מול ניסיונות הוריו להקנות לו זהות אוסטרית. נשאלת השאלה האם הוא הצליח להתנער מזהותו האוסטרית?

לדעתי, הוא נשאר יהודי-אוסטרי עד אחרית ימיו. עדות לכך אני רואה בכך שהוא נסע לבקר בוינה כל קיץ כמעט, במשך שנים רבות. הוא היה בקי בהיסטוריה האוסטרית בפרטי פרטים (שהיו מתישים את איש שיחו). הוא דיבר כל חייו בהערצה על הקיסר האחרון פרנץ יוזף. הוא טיפח לו חוג ידידים אוסטרים, שאותם היה מבקר כל קיץ והיה מבלה איתם שעות רבות. יחד עם זה הוא לא שכח להזכיר כי האוסטרים היו ונשארו אנטישמיים. הוא גם כתב בעיתונים אוסטרים, והופיע בויכוחים פרו-ציוניים ציבוריים באוסטריה, כנגד אויבי הציונות.

אספר על טיול השורשים שלנו.

ב-1995 אבא לקח אותי כשהייתי כבן 50 ואת עמי בני, לסיור שורשים בוינה ובצ'כיה. באותו סיור ראיתי עד כמה הוא קשור לוינה... מצד אחד ומצד שני אינו מוותר על זהותו היהודית.

 בליל שבת אחד הלכנו לבית הכנסת המרכזי בוינה. עמי בני השתעמם ויצא החוצה. לאחר שהטקס נגמר יצאנו מבית-הכנסת ואבי התנפל על עמי בחמת זעם וצעק עליו: "אתה רוצה רק ליהנות מהאנטישמים האוסטרים האלו, ושוכח את מה שהם עשו ליהודים. זה מה שאתה מראה כשאתה יוצא באמצע  התפילה".

  אין ספק שלצד זהותו האוסטרית, ובעצם לפניה, עמדה זהותו הישראלית הציונית. הוא הגיע לשליטה מלאה בעברית, לאחר שעלה לארץ ללא בסיס בשפה זו. הוא קרא בעברית חופשי, כתב בעברית טובה, והכיר את ספריהם של לא מעט סופרים עבריים. הוא הכיר גם בצורה לא שטחית את ההיסטוריה של עם ישראל ושל הציונות. בהשקפתו הפוליטית הוא היה איש ארץ-ישראל השלמה.

.בבניית זהותו הציונית של אבי, חברותו בתנועת הנוער ה"בלאו-ווייס" הייתה מאד חשובה. הוא הגיע בתנועה זו למעמד של מדריך בכיר, היה בהנהגת התנועה ותמיד זכר את הזמנים האלו כ"תקופת זוהר" בחייו.

זאת הייתה תנועה מאד מיוחדת ודי שונה מתנועות הנוער שאנו מכירים כיום. היא התנהלה ע"י הנוער, והיתה חלק ממרד הצעירים בעולם המבוגרים. היא הייתה תנועה שקמה כתשובה היהודית לתנועת הוונדר-פוגל הגרמנית ("ציפור-נוד"). במרכז עולמם של הנערים האלה, עמדו הטיולים, מחנות הקיץ, מחנות החורף – בקיצור היציאה לטבע, בניגוד לחיים העירוניים. מושג מרכזי בעולמם היה "ההתפעמות", כלומר הצמא לחוויות בטבע, לחוויות רומנטיות, לחוויות אמנותיות וכו'. מ-1929 התנועה הופכת מתנועה צופית לתנועה ציונית וסוציאליסטית, כלומר תנועה המעמידה במרכז את ההגשמה הציונית, את העלייה לארץ, ואת ההצטרפות לקיבוץ. בערך בשנה הזו אבא שלי הצטרף לתנועה הזו, שהתאחדה עם התנועה בצ'כוסלובקיה.

אבי שהיה  בחור חסון, גבוה ואוהב טבע, אהב מאד את הטיולים להרים, את חיי החברה והשיחות הרעיוניות, את הקשר עם המין השני, ולאחר זמן קצר התנועה הפכה למרכז חייו. הוא חיפש אחר "ההתפעמויות" (הריגושים) שעמדו במרכז החיים בבלאו וויס כל חייו, ולא השלים  אף פעם עם חיי שיגרה אפורים. הוא אהב את לימודי ההיסטוריה היהודית שניתנו בתנועה, וגם היה לו טוב עם המחוייבות החד-משמעית של חברי התנועה להגשמה חלוצית, כי אבי לא אהב עמימות בחייו. הוא היה אדם של שחור או לבן.

אבא היה למדריך, והוא היה מאד גאה בזה. יותר מאוחר הוא היה בהנהגת התנועה. השליח מא"י – לסיה גלילי - רצה לשלוח אותו ללימודי חינוך גבוהים ולהשאיר אותו בוינה. הוא הציע לו קריירה. אך אבא סירב, ואמר שחלוץ צריך ללכת להגשמה ולא לחפש קריירה. לסיה, שלימים הפך לעסקן חשוב במפא"י, הסתכל עליו ביאוש ואמר לו: "ראובן, אתה לא תגיע רחוק".

אבי עלה לארץ, ב-  1934 ואז הסתיימה התקופה הזוהרת בחייו. הוא הצטרף לגבעת חיים  כי שם היו כל המדריכים הבוגרים שעלו שנה-שנתיים לפניו. אך הם משום מה הפנו לו כתף קרה. אבי היה בן 21 והגיע לקיבוץ שנשלט ע"י קבוצה רומנית (מסרביה-בוקובינה), מאד שונה ברוחה ובערכיה מערכיו. הוא היה יותר אידיאליסט מרוב החברים. הוא למד אגרונומיה אך בענף המטעים לא הקשיבו לו. אשתו עזבה אותו לטובת אחד מוותיקי הקיבוץ, וכך התפתחה אצלו מחלת המניה – דיפרסיה.

למרות זה הוא חי חיים עשירים, למד בתחומים שונים, טייל, התחתן שלוש פעמים, כתב בעלון ובעתונות זרה, וגידל ילד. למעמד של חבר מכובד הוא לא הגיע, וזה כאב לו.