זכרונות ילדות

לאיתן=נעים להיזכר בתקופה שבה היינו ילדים . לא תמיד נעים להיזכר ביד הקשה  או יותר נכון בלשון הקשה שנהגו כלפינו. . אולם זו הייתה הדרך שבה נהגו לחנך אותנו אז. בדרך כלל היו אלו רק  איומים שלא הגיעו לכלל מעשים. לא רבים יספרו על החגורה שטיילה על ישבנם אולם זה קרה. .  אמרו לנו שהיד הקשה עשתה אותנו עצמאים חחח. את העצמאות קיבלנו בעזרת הסטן ומאוחר יותר העוזי.. סיפור ילדות נחמד שלא מוכר לרבים מהעירונים. אני מבין שהחינוך בקיבוץ היה שונה. .  אני זוכר כיצד ניסה המורי לחנך את הילדים שלא הקשיבו לו. היה זה בחיידר שבו למדנו בחופש הגדול.  היה זה תחליף לקייטנות שעדיין לא נולדו. המורי  היה תיימני אבל זה מה שהייה. ישבנו קבוצת דרדקים משני צידי השולחן כשספר תורה  עומד לו מיותם באמצע השולחן.  וכולם היו צריכים לקרוא בין אם זה מהצד או מאחור ואוי לו לדרדק ששלח מבט אל הזבוב ולא אל המורי. מקל החיזרן היכה על היד של המורד. . אוי לו גם לדרדק שלא הבין את ההיגוי התימני. גם אז  מצא מקל החיזרן מטרה. . . אז תמשיך לספר לנו על ימי הילדות היא שונה מזו שרבים כאן מכירים. חג סוכות שמח

לאיתן.  פלטפורמה... כותנה.  הנה סיפור.  יעקב ידידי ועוד חברים קראו אותו. (חיוך)



 

 אהבה בין השורות...    

         



שורות, שורות ארוכות, צפופות שורטות, חוצות מרחב. שדה לבן בוהק, שדה כותנה מניב, שייך לקיבוץ צעיר בשער הנגב, בשיא פריחתו. 

בוקר קיץ חם. מוקדם, אך השמש כבר קופחת מעל. מוביל קבוצת פועלים ופועלות מעיירת הפיתוח החדשה, שְׂדֶרוֹת, מרחק קילומטרים אחדים מן הקיבוץ השכן. 

מזה כמה ימים, נוסע בוקר, בוקר, להביא את קבוצת הפועלים משְׂדֵרוֹת, מסיע אותם על הפלטפורמה הרתומה לטרקטור, לשדה, לעבוד בקטיף כותנה. 

על כנף גלגל הטרקטור הגדול הישן, אותו אני נוהג, יושבת לה, על ידי, הנערה הזאת, החצופה, לא מוכנה לשבת, על הפלטפורמה יחד עם חבריה לקבוצה. כבת עשרים. רזה, לא מתאפרת. עורה בהיר. שיער שחור. עיניים חומות סקרניות. שתי גומות בלחייה. שפתיים דקות. פס דק מפריד ביניהן, כאילו אוטוטוט, עומדת לפתוח בדיבור.  כמו כועסת, אך היא לא. חולצת שבת דקה! חצאית אפורה, עד הברך. זוג, נעלים, ספק סנדלים, ספק לא? לא ברור מה היא נועלת?...

נוסע לאט, חוצה כביש האספלט, ושדרת עצי האקליפטוס שאחריו, לצד השני. עולה על דרך העפר המובילה לשדה הכותנה.

"קיבוצניק"? פנתה אלי בשאלה, שָׂמָה ידה על כתפי, נתמכת בה, לייצב ישיבתה על כנף הטרקטור, מקפיצות הדרך. "תגיד גם אתה מדבר ספרדית, כמו החברים שלך בקיבוץ? גם אני מדברת ספרדית", היא כמעט צועקת, להתגבר על רעש מנוע הטרקטור הרועם. אני מניד בראשי, "כן, מדבר ספרדית, אבל אני לא מדרום אמריקה", ולא קיבוצניק, הייתי. עכשיו עובד שכיר, במועצה האזורית כאן, אבל ישן בקיבוץ", עונה לה, וּמזכיר לעצמי: "לפני שבוע השתחררת מהצבא, ומתחיל לעשות משהו, לעזור להורים".  

"גם אני, לא מדרום אמריקה",היא אומרת: "אבל מדברת ספרדית, ההורים שלי מטֶטוּאָן", מסבירה. עיניי בנסיעה מניד שוב בראשי. 

"מאיפה אתה?" ממשיכה היא. קולה חד, גבוה מתערבל ברעש המנוע

"היזהרי, תחזיקי חזק, אני עולה פה, על אבנים, או קיי?". היא מביטה בי, ואל האבנים הזרועות שלפנינו, חוככת בדעתה, אם להעלב שלא עונה לשאלותיה, או לקבל הערתי כדאגה לשלומה?

לא איכפת לי, אלף שאלות מציקות מתרוצצות הרגע בראשי, איך ומה אני רוצה מעצמי?

מגיעים לשדה, עוצר, מדומם את המנוע. ידה עדיין  על כתפי, שמה רגל על יצול הטרקטור וקופצת לאדמה הרכה.

"למה את באה לעבודה בחצאית, תחטפי שריטות כואבות כהוגן, לא כדאי לך".

"אין דבר" עונה היא, "בקרוב אקבל משכורת מהקיבוץ, אולי אקנה זוג אחד, מ"אתה", חוץ מזה, מה זה עניינך, האא" רושפת לעברי, "אבל אתה חמוד, קוֹרָסוֹן מִיוֹ", (מחמד לבי).

"שובבה חצופה, חושב מתחילה איתי, אז תעשה משהו". רואה אותה צוחקת.

"טוב שהיא לא מנחשת מה אני חושב עכשיו!"

היא ממהרת, מצטרפת לקבוצת הגברים והנשים שירדו מן הפלטפורמה, ופנו לעבר סככת הכלים המוצלת, להצטייד, כל אחד בשק גדול, לבן, אותו צריך למלא, פעמים רבות משך שעות היום, בכותנה. כל שק מלא, מובא לשקילה, ומתווסף למשקל קודמיו, בסוף היום, נרשמת תפוקתו של העובד, במחברת, לפיה ניקבע שכרו.

ידיים עמלות, נשרטות. אצבעות זריזות מושכות בצמר, קוטפות פרחי הכותנה, למלא את השק הגדול התלוי על הצואר. פרח בוהק... עוד אחד...  ועוד אחד... ועוד אחד...  השקים הולכים ומתמלאים כותנה, משקלם עולה. רכז הענף מסתובב בשטח, מבקש לגמור את עבודת, הקטיף, היום, כדי לשלוח הכותנה לממבטה, לעיבוד, להפריד בין הגרעינים מהם מפיקים שמן, לבין צמר הכותנה המיועדת לייצוא. מֶשִׂימָתי, לעבור בין השורות, לסחוב ולהביא השקים המלאים, לשקילה ורישום.

"היי, קוֹרָסוֹן מִיֹו", היא קוראת לי מתוך השורה... "גש תעזור להוריד את השק..."

נכנס בין השורות הצפופות, הולך לקראתה, השק הכבד, תלוי על חזה. שערה סתור, "אלוהים כמה היא יפה"... עיניה הגדולות בורקות מתגרות, יודעת, חייב אני להצמד אליה קרוב, כדי לאחוז ברצועות השק התלוי על צוארה משני צידיה...  פניה קרובות אלי... משחרר אותה ממשאה, לא לפני שנושק לשפתיה היוקדות, "ככה" היא לוחשת... ואני חושב נרגש, "הצבא עשה לך משהו טוב". 

"אראה אותך בשבת, "קֶרִידָה"?

(חיוך) גם יעקב בזמנו שאל מה היה בהמשך?  וכמו שציינתי בסיפור: "זרים ברכבת". משאיר לדמיונו של הקורא...



איתן ידידי לגבי הפורמט הקיים, המצופף שורות באופן שרירותי, לא מאפשר הורדת שורה כלפי מטה, במקרים אלה, אני משתדל לפתוח רווח גדול,  במקום הורדת שורה, שהפורמט לא מאפשר להוריד.

תודה להתייחסותך. 

אהבה בין השורות.  איתן.

  שמח שהסיפור (אמיתי כמו יתר הסיפורים שכותב) אתה ורעייתך היקרה, אהבתם.  
בתחומים לא מעטים, הקיבוץ הטביע בי את חותמו לשנים רבות. בעיקר למוסר העבודה. 
על זה אני אסיר תודה, היכן שעבדתי (בציוד מכאני כבד) במחצבות, בכבישים בחום 44 מעלות, 'תקפתי', קידמתי את העבודה, לפעמים תכונה זו עמדה לי לרועץ, העובדים הוותיקים לא אהבו זאת.
 על כל פנים, כילד בחברת הנוער בקיבוץ, סיפור שכתבתי: "הקשר שלי לשיר הערב יורד עלי אופק בוער", אותו כתבתי, נותן עוד נקודת מבט מזווית אחרת.  הוא נמצא  בארכיון בבלוג שלי, בדף 4, אולי גם ימצא חן בעיניכם, כיוון מוצא תכונה אחת משותפת לשנינו - כנות בדיווח.
שבוע טוב חג שמח.