ההימלטות

אחד הפרקים המרתקים בחיי המשפחה שעברה תלאות רבות  .היהודים בארץ סבלו מהתנכלות  השליטים התורכיים שהטילו עליהם מיסים כבדים למימון המלחמה.  הצעירי גוייסו לצבא  והשתתפו במלחמה. חלקם נהרגו ומקום קבורתם לא נודע. יהודי יפו גורשו  למושבים  ובעלי הנתינות הזרה  הוגלו למצרים באניות מלחמה אמרקאיות . האמרקאים היו נטרלים במילחמה  ולכן נירתמו להעברת היהודים הזרים למצרים. סבתי אם אבי הייתה בעלת אזרחות ספרדית ולכן  איפשרו לה ולילדיה  להצטרף לגולים. . החיים בארץ לא היו קלים   .גם במצרים סבלו ממחסור  ורק בסיום המילחמה יכלה המשפחה לחזור לביתם ביפו שנישדד ורוקן מתכולתו.

הדמויות בסיפור:

מתילדה  -סבתי אם אימי

יעקב -  סבי אביה של אימי

שמואל- אחיו הצעיר של סבי.

לאה -אימי

ליעקב,

אז אתה ניקרא על שם אחד מסביך.דברים כאלה קראתי רק בספרים והנה לך יש מסורת בעל פה,זה כמו שידור ישיר מאותם הימים.מרתק מה שעברעל היהודים  כאן,בארץ באותם הימים:דיליג'נסים ,בארות מים,מעבר מעיר לעיר.שודדים.מרתק.

הימלטות.   יעקב.



 הסיפור שלך מספר את התלאות, והפחדים, שעברה משפחתך תחת השלטון התורכי, באותן השנים, בארץ, שלטון אכזר, (המשך לרצח העם הארמני). .   סיפורך מנציח תמונת מצב, של המשפחה,אשר עשתה הכל כדי לשרוד -  וכן הסבל וההשפלה של היהודים, שנמשך עד גירוש התורכים מן הארץ, וגם בתקופת המנדט הבריטי, אשר מטעמי אינטרסים, לא מוסריים (גם היום) עמדו לצד הערבים, ולא הרשו כניסתם של פליטים יהודים, לארץ. ואכזריותם של פורעים ערבים שהתנכלו לישוב היהודי באותם ימים. כנופיות מהכפרים השכנים, שפשטו על בתי היהודים, רוצחו ובזזו את רכושם הדל. כולל בערים בהם גרו יהודים. מצב שארך עד למלחמת השחרור.  אך המלחמות לא תמו. הקונפליקט בין שכננו הערבים, ובין מדינת ישראל, נמשך עד היום הזה. בשל חוסר רצונם של שכננו הערבים, ועידודו של העולם המוסלמי בכללו, לא להכיר בקיומה של המנדינה היהודית, במזרח התיכון.  סרבנותם להכיר בזכותו של העם היהודי לחיות בארץ אבותיו, נמשכת עד היום הזה, אשר נובעת מתאוותם וחמדנותם לרשת את הארץ.  תאווה הבאה לידי ביטוי בסילוף האמת ההסטורית, המוצגת בספרי הלימוד בבתי הספר שלהם. 

  סיפורך יעקב, מראה על יצר ההשרדות הקיים באדם להתקיים, להאחז בחיים גם בתנאים הכי קשים. 

חלקים בסיפורך יעקב, גובלים ושזורים בספר - "צופן מאבשלום" (פיינברג). שבת שלום יעקב ידידי.



        

לטובה

כן אני קיבלתי את השם של סבי  שהיה רב  מוהל  ועורך טכסי נישואין (אף פעם לא  לקח תשלום ולעיתים גם השאיר ליולדת סכום כסף מתחת לכר אבל זה כבר סיפור אחר.)  היה רב שעד היום קיים בית כנסת שהקים והכל בעמל כפיים.  הוא עבד  כפחח.  עסק גם במיסחר  אולם את רוב זמנו השקיע לבורא עולם. טוב לבו  ניבט מבין עיניו הכחולות.  מוזר היה לראות ילד תכול עיניים שהגיע ממרוקו עם הוריו בסוף המאה התשע עשרה. ועל כך יש סיפור  מעניין .מה הניע את המשפחה לעלות לארץ ישראל .שנת 1890. .

הארץ הייתה שוממה והמעבר בין הערים הייתה קשה. חמורים ומאוחר יותר דלז'נסים. . הערבים היו שכנים טובים עד שהוסתו להרוג. הוא היה חסון וכך שרד את המאורעות שבהם דקרו אותו  והיכו על ראשו בנאבוט (מוט עץ) . הוא שרד את הפציעה הודות לחוסנו. . גבר שבגברים.  סבתי מתילדה צאצאית לרב יוצא טולדו שבספרד הגיעה יתומה למשפחה. ילדה שלא  ידוע היכן גדלה לאחר שהוריה אבדו באחד האסונות בצפת. ברעידת האדמה שבה ניספו מאות או במחלת החולרה שהרגה מאות.  לא הצלחתי למצוא את קברם אם ישנו. יתכן וניקברו אז בקבר אחים או שהרעש כיסה אותם והם קבורים בעימקי האדמה. .. ובאשר לשודדים . הם נעו בהרים ושדדו שיירות. אני זוכר את השם  של אחד השודדים שהתפרסם אבו ג'ילדה.

סיפוריה של אמא  שניראת כל כך עדינה  היו הפתעה. סיפורים על מעשי קונדס שקשה היה ליחס לה. ילדה בת 7-8  שטיפסה על עצים  כמו כל הילדים ללא חשש. . ניסיתי לדמיין את האמא הזו מטפסת על עץ ולא יכולתי ליצור את התמונה. . ניסיתי לתאר אותה הולכת אל המעיין עם  החמור ממלאת דליים ומעמיסה על החמור.  אבל התמונה שציירתי לעצמי הייתה  של רחל אמנו. קשה היה לראות תמונה  כזו  בדמיון. . אבל בזמנו תקופת הילדות מסתיימת בגיל צעיר. בגיל 16 כבר מיעדים לה חתונה. שואלים אומנם את הכלה אבל ההורים קובעים.  וכך קיבלתי אמא צעירה. לא אשכח  את ההערה שזרק לי חבר כאשר ראה אותנו האחים יושבים בבית קפה לאחר גמר הצום. "גרשון,, אתה לא חושב שהבחורה שיצאת איתה אתמול קצת מבוגרת עבורך?   ראיתי את ההפתעה בפניו כאשר אמרתי לו שזו אמי.  כן, היא הייתה גם אמא וגם חברה.. וכשאני ניזכר באותה תקופה  קשה לי לעכל את השוני שעברנו כאן. אפשר לומר  שהיינו אז קרובים לתקופת האבן  והיום  בתקופה שהירח והמאדים בטווח  הדימיון והאפשרויות להגיע אליהם. ....חמורים, דליג'אנסים.....היו זמנים

לנדב ידידי

הסיפור שהעלאתי הוא  קטע מתוך סיפור  חיים של משפחה שהגיעה לארץ במאה התשע עשרה ממניעים  חלקם דתיים וחלקם בריחה מפני סכנה. . סבי אבי אמי הגיע כילד עם הוריו  . הייתה זו עליה לארץ הקודש  אולם בסיפור  הייתה שזורה גם בריחה מפני איום השינאה שרחשו ליהודים בעולם הערבי.  סיפור שאעלה בקרוב.  הסיפור של סבתי לוטה בערפל. היא הגיעה  כילדה יתומה למשפחה לאחר שהוריה ניספו באחד האסונות שפקדו את  העיר צפת וקברו יהודים רבים ברעש האדמה  ואולי אבדו במחלת הכולרה שהפילה מאות חללים בצפת. כל שידוע שהיא בת למשה וצביה בן עטאר יוצאי טולדו שבספרד .  גם הוריו של אבי עלו לארץ ממניעים שונים .  סבי  אביו של אבי התיתם בלידתו  בעיר דימנאת שבמרוקו .   סבתו אם אמו הספרדיה שמוצאה מטולדו שבספרד העלתה אותו ארצה בהיותו בגיל שנתיים. תעודת האזרחות הספרדית הצילה את סבתי בעתיד כאשר הנתינות הזרה איפשרה לה להגיע באנית מלחמה אמרקאית לאלכסנדריה שבמצרים  בגרוש הגדול של השילטון העוטומני שגרש את היהודים מיפו למושבים ואיפשר לאזרחים הזרים לצאת למצרים. . גם הסיפור של משפחתה שזור בארועים שונים שמהם סבלו כאן היהודים.   משפחה נוספת ,סבו של אבי הגיע עם משפחתו מרודוס. צאצאים לאנוסי ספרד החליטו  לעלות לארץ בתחילת המאה התשע עשרה  כי  חשו את מה שאחרים ניסו להתעלם. תושבי האי לא אהבו את היהודים.  מזלם שעזבו את רודוס כי רבים מאזרחיה היהודים הועברו למחנות השמדה במלחמת העולם השניה.  קשת של דמויות במשפחה שכל אחת נושאת בחובה  סיפורי קליטה קשים.  אולם הם הרגישו כאן בבית. .  הם חיו כאן עם כל הקשיים שחוו  ועם השינאה שהתפרצה מידי פעם כאשר המופתי הסית. אבל הם  תקעו כאן יתד ואנו ממשיכים את השושלת

ייעקב גרשון היקר,

סיפוריך מרתקים והם חלק מנוף מולדתי. על דילגאנס סיפרתי לך. שני סיפורים על שודדים מן התקופה המנדטורית אספר לך כפי ששמעתי מפיו של אחי, שהוא חבר של כבוד בפרלמנט של ותיקי הפלמ"ח המתכנסים אחת לחודש באחד מישובי עמק יזרעאל ומעלים זכרונות.

הסיירים שמיפו את הארץ וסימנו כל ואדי וכל קבר שייך להכרת שבילי הארץ ודרכיה כהכנה לקראת הבאות נתקלו מפעם לפעם בשודדים שהגיחו מאחורי הסלעים, מצויידים ברובים ובחרבות ועמדו במבחנים קשים. באחד הסיורים הגיח ראש הכנופיה, בריון רחב כתפיים, חמוש ברובה, וניסה להפגין כוח מול החבר'ה. ניגש למשקפופר שנראה לו חלשלוש וביקש סיגריה. שלף המשקפופר אקדח, טען סיגריה בלוע הקנה, כיוון לראש הכנופיה ואמר לו בערבית צחה. קח סיגריה וגם אש. סבב הבריון על עקביו וברח כל עוד נפשו בו וכל הכנופיה ברחה בעקבותיו.

מקרה נוסף של היתקלות סיור של פלמחניקים בכנופיה, עם אותו תרגיל של ראש כנופיה בריון שהפעם הראה את כוחו על פלמחניק שנראה לו קורבן מתאים והחל לחנוק אותו. לעזרתו בא רפול, זכור לטוב, ובידיו החסונות תפס אותו בצווארו והטביע  את ראשו לתוך שוקת מים, והחזיק בו עד שנפח את נשמתו.
כמובן שהכנופיה נמלטה על נפשה והותירה אחריה את מנהיגה המת.

שבוע טוב ושקט

  לך וליקיריך

   ולכל עם ישראל

לברוך הלוי

את הסיפור העלאתי כאן לאחר שראיתי תגובות באתר  הםרלמנט של מוטקה ומהן ניתן להבין כי יש מפקפקים בקיום ישובי יהודים במאות ה19  .יש בינינו המאמינים כי אנו הופענו במאה ה20 וגרשנו את הערבים . כך כתב ההיסטוריון פלד  האנטיישראלי.  הערבים בנו את הנרטיב של הנכבא על סמך  סיפורו. יהודי שונא יהודים.  אז הסיפורים שלי באים להמחיש שהיו כאן יהודים . .