את ממשיכה קדימה

עמי עמדה מול המראה וניסתה לסדר,את התלתליה  שנהגו לפרוק עול ולצאת לחלוטין מכלל שליטה לאחר שנת הלילה.

היא לא ראתה את הדמות הנשקפת אליה מן המראה,היא ראתה את התמונה שלעולם תישאר חקוקה בזיכרונה,אותה,אז,לפני שלוש שנים , יושבת באוטו לאחר הביקור אצל המומחה,לבד,עם עצמה ועם הידיעה  שנפלה עליה כך לפתע באמצע החיים.

אז התהפך עליה עולמה המוכר והידוע .

 תוך כדי התבוננות במראה בעיניים שראו  רק את התמונה ההיא ,עמי נזכרה,בשאלה המשונה שצצה לה במוחה לפתע ,כאילו משום  מקום ולא נתנה לה מנוח ,כבר אז ידעה שזו תהיה השורה הראשונה שתכתוב כאשר תתחיל במסע שלה לעולם החדש שממתין לה.

....

"קרה לכם פעם שקיבלתם מתנה שלא רציתם? שמאד לא רציתם! שקיוויתם שלא תקבלו.?",

השאלה הזו ניקרה לה במוחה של עמי כמו תרנגולת שראשה מרוקן מכל מחשבה שלא קשורה לאוכל ולפרנסה..

היא רצתה לשאול,את "הנודניקית" הזו  בקול , שישמעו אותה ,

,אבל ידעה שזה ישמע משונה שאישה מבוגרת נוזפת במחשבה שלה

,גם ככה היא צריכה להוכיח כל הזמן שלא כל המוח הנחמד והחרוץ שלה נדפק,אלא רק התאים הבטלנים שמיצרים את הדופמין.

 ובכלל מי זה הדופמין העלוב הזה? מי שמע עליו עד הרגע הנורא ההוא?

עכשיו הסתבר לה שהגיבור הראשי של המתנה הלא רצויה שלה הוא בעצם חומר כימי,סתם חומר כימי פשוט שהפך לה את כל החיים

היא אף פעם לא אהבה לקבל מתנות, היא הרגישה לא נוח עם  זה ובכלל לא רצתה שיעשו לה טובות. במקרים הללו  של המתנות "הרגילות" היא יכלה לומר :"תודה,אבל באמת לא היית צריכה לטרוח" ולפעמים אפילו מחזירה אותן,

אך במקרה הזה לא היה לה למי לומר  ולמי להחזיר..

פעמים רבות הייתה משחזרת במוחה את התהליך שעברה עד לגילוי  העובדה המפחידה שהיא חולה במחלה הזו שאפילו היום קשה לה לבטא את שמה.

  כשהייתה בודקת עבודות כתובות של תלמידיה בביתה ,ביום החופשי שלה ,במקום לצאת ולראות את השמיים הכחולים ואת העצים הירוקים,הרגישה שהידיים לא כל כך מצייתות לה.

ההתארגנות בכל התהליך הייתה מסורבלת וארוכה,להוציא כל עבודה מהניילון ואחר כך להחזירו למקום ארכה זמן ארוך ומייגע. ידיה ,שתמיד שרתו אותה בנאמנות רבה,לא שיתפו עימה פעולה,הן היו כאילו לועגות לה על כך שהיא מנסה, להכתיב להן קצב ,

כי להן יש קצב חדש ואחר שלא היא קובעת אותו.

היא החלה לשמוע יותר ויותר הערות, על כתפיה הכפופות, על צווארה שאינו מסתובב סביב צירו ,כפי שמי שהמציא אותנו קבע בתקן,ובעיקר על האיטיות הזו שלא אפיינה אותה.ולאט לאט היא החלה לחשוש  שאולי הפעם זה "המשהו האמיתי".

היא הרגישה עייפות רבה והחליטה שחסרים לה כל מיני חומרים ,כמו ברזל וויטמיןB12אך בדיקות הדם יצאו תקינות לחלוטין,לצערה הרב.

גם בנותיה העירו לה על האיטיות המוגזמת שלה ואמרו לה שהיא צריכה להיבדק  והיא בשלה, ממשיכה להדחיק ולהמציא כל מיני תירוצים ,בעיקר לעצמה:,

 היא מרגישה כך מפני שהיא עובדת קשה מדי, ואולי זה בכלל רק בתוך הראש שלה,ואם צבייה אחותה הייתה עדיין איתה הן היו עכשיו מתגלגלות מצחוק על הפחדים הלא הגיוניים האלו שלה,

ואולי זו תגובה מאוחרת  לאסון שקרה לה כאשר איבדה את אחותה, ומי כמוה אלופה בלברוח מהמציאות ומהעובדות וליצור מציאות לא מציאותית.

וכמו תמיד כאשר תגיע לרופא הוא ירגיע אותה ויאמר לה שאין לה כלום ואין מקום לדאגה. והיא תצא מהביקור ,כמו כל פעם בהרגשה הנפלאה הזו שהיא קיבלה את חייה מחדש במתנה.

היא נזכרת פעמים רבות בכך שכל הזמן התרוצצה במוחה המחשבה הפחדנית ,שיש לה את המחלה הזו,אבל אחר כך הייתה קמה ומסתובבת קצת בדירה ומרגיעה את עצמה, "עמי, את הרי היפוכונדרית מדופלמת את תמיד חושבת שיש לך מחלה מסוכנת ".

וכך, תוך כדי שהיא נוזפת בעצמה, הייתה מכינה לה משהו לאכול  וכוס קפה שחור וחזק ומרגיעה את עצמה שהכול בסדר וזה ממש לא הגיוני שתהיה לה מחלה איומה ומפחידה כזו, אבל בתוך ראשה התנחל לו זיכרון קטן שהלך וגדל ותפח והוא היה יוצא כל הזמן כמו הקוקיה בשעון מטוטלת ומזכיר לה את מה שרצתה לשכוח.

היא הייתה נזכרת במחנכת המקסימה שלה ,שליוותה אותה בשנות הנעורים המבולבלות ההן, היא הייתה יפה מאד ושערה הבהיר והארוך היה קלוע בצמה זהובה וארוכה ומלופף סביב ראשה ככתר.

 כאשר אביה האהוב הלך לעולמו,היא ישבה בדירת הוריה בקיבוץ "שבעה" ,ובין המבקרים שהגיעו לנחם ולהשתתף בצער הייתה גם היא, ודמותה בעת הביקור ההוא חרוטה כמו צלקת  בראשה. היא נראתה חלשה ,כאילו כל החיוניות הרבה שכה אפיינה אותה נשאבה ממנה ,ושערה,הכתר הזהוב והמרשים ההוא ,נכרת,

 עמי לא תשכח את השאלה ששאלה אותה ואת התשובה שקיבלה,והמילה הזו,פרקינסון נשמעה אז לראשונה בקול ברור וצלול ומפחיד.

היא לא סיפרה על מה שעובר עליה לאף אחד,והסוד הנורא הזה הלך וגדל ,ותפח עד שהיא חשה שאין היא יכולה עוד להכיל אותו.שאין היא יכולה עוד לשאת את חוסר הוודאות המפחיד והמאיים הזה,היא החליטה לעשות מעשה וקבעה תור לרופא נוירולוג.

בבוקר ההוא היא קמה מוקדם מהרגיל ,ובתוכה מתרוצצים חששות ותקוות וכאילו מנהלים בניהם קרב איתנים ,אם כי ,כמו שהיא זוכרת, החששות ישבו  רוב הזמן,על כף המאזניים הנמוכה יותר.

עמי הגיעה מוקדם מאד למרפאה הגדולה והלכה לכיוון חדר הרופא. לפניה היו בתור שלושה אנשים, שני גברים ואשה. והזמן לא גילה כלפיה כל חסד ,הוא השתרך לו,כאילו בכוונה ,לאט,לאט ,לאט.

ואז הגיע תורה,היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. אמרה בוקר טוב בקול רועד,והתיישבה על הכיסא.

"אני מקווה שהוא לא שומע את דפיקות הלב שלי" היא צריכה לעשות עליו ,על הרופא,רושם טוב, על מנת שינהג בה לפנים משורת הדין, והוא יאמר לה את מה שהיא כל כך רוצה לשמוע.

הוא שמע את תלונתה, והחל לבדוק אותה, בדק את הרפלקסים בידיים וברגליים ,בדק את יציבתה ושיווי משקלה וביקש ממנה ללכת בחדר הקטן הלוך וחזור כשעיניו בולשות אחריה כמנסות לתפוס אותה בקלקלתה.

היא ניסתה להתבדח איתו,,"אולי אני אתחיל בקריירה חדשה של דוגמנית" אבל הוא לא שיתף פעולה הוא היה רציני ומודאג ,מה שלא מצא כלל חן בעיניה, ממתי היא רוצה להדאיג רופאים? הוא הורה לה לחזור לשבת על הכיסא.

עמי התיישבה בכבדות, היא הבינה כעת כיצד מרגיש נידון למוות ברגעיו האחרונים. היא ראתה שהרופא לא מרוצה, וכל מה שהיא רצתה זה רק לגרום לו להיות "חופשי ומאושר".

 "תאמרי לי בבקשה. האם לפעמים את מרגישה שהידיים רועדות לך?",

ועמי עד היום לא מבינה מדוע ענתה לו כפי שענתה,"כן, לפעמים אני מרגישה שהן רועדות", ורעד בידיים לא היה לה אז כלל,כאילו רצתה כבר לקבל את הבשורה ולסיים עם המתח הבלתי נסבל הזה.

אני חושב שיש לך ,לצערי ,פרקינסון, האמת שאיך שנכנסת לחדר והתחלת ללכת חשבתי מייד על האפשרות הזו"

היא זוכרת שהיה לו מאד לא נעים לבשר לה את הבשורה הזו, ושזו הייתה המחשבה הראשונה שצצה במוחה שהיה נתון בהלם.

הייתה שתיקה ארוכה ארוכה,היא לא האמינה שהמילה הנוראה הזו הופכת למציאות.ואיך זה קורה לה דבר כה משונה ,שבמקום לשמוע כמו תמיד שהכול בסדר והיא חוששת לשווא,היא שומעת את מה שרצתה להבריח ממוחה,

מה קרה לו ,לרופא המבולבל הזה,הוא לא יודע שיש לה הסכם לא כתוב ,היא נכנסת מודאגת "וחולה" לביקור אצל הרופא ויוצאת ממנו בריאה ,עליזה וחופשית מדאגה.

היא ישבה המומה, החלה להחזיק את ראשה בשתי ידיה כלא מאמינה,

הניחה את ראשה על השולחן ועצמה את עיניה,אולי זה רק חלום רע,וכשהיא תפתח את עיניה הכול ישוב לקדמותו הטובה.

"מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי?" היא שאלה אותו,ואפילו לא הזילה דמעה,הלוואי שהייתה יכולה לבכות ,

"את ממשיכה קדימה,ממשיכה הכול כרגיל, תאמיני לי שאני רואה כאן בחדר הזה מקרים רבים קשים הרבה יותר משלך".

הוא היה נחמד, מאד אפילו,היא הרגישה שלא נעים לו לבשר לה את הבשורה הזו.

ואולי היא בעצם צריכה לרחם עליו ,על הבשורות הנוראות שהוא צריך לבשר למטופליו

עמי לא זוכרת כיצד הגיעה לאוטו, ,היא פתחה את הדלת, התיישבה במושב הנהג וחשבה,"מה יכול להיות גרוע יותר מהצרה שהיא קיבלה", היא לא יכלה עדיין להתניע את האוטו, ,היא ישבה באוטו  הכבוי והדומם והרגישה אבודה,

"מה אני עושה עכשיו עם החיים שלי?"

"את ממשיכה קדימה"

היא סובבה את המפתח ,התניעה את האוטו והחלה לנסוע קדימה...