האם לקיבוץ הישן השיתופי לא היו יתרונות?

"דע מאין באת ולאן אתה הולך"

(תגובה לעוזי בן-צבי, "חרות מדומה", 'הזמן הירוק' 18.12.2014)

לפעמים אני תוהה מה מניע את עוזי בן-צבי לנסות להוכיח לנו עד כמה היה הקיבוץ הישן (או השיתופי) מקום נורא לחיות בו. לדעתי, באופן מעשי הויכוח בין הקיבוץ השיתופי לקיבוץ המתחדש הוכרע לטובת 'הקיבוץ המתחדש', ואם כך המשמעות של ויכוחים אלו היא מאבק על "הזכרון ההיסטורי", שאין לזלזל בו.

מה שמניע אותי, להתמודד עם טיעוניו של עוזי, אינו הרצון לחזור לקיבוץ השיתופי. אני חי בקיבוץ מתחדש ואינני סבור שהדבר הפיך, ואולי גם אינני רוצה שהוא יהיה הפיך. הויכוח שלי עם עוזי הוא על איך ייזכר הקיבוץ הישן, שחיינו בו עשרות שנים, בהיסטוריה ויותר מזה בזכרוננו, החברים שממשיכים לחיות בו, ורוצים שהוא יתקיים עוד כמה דורות. אני סבור שלבעוט בקיבוץ הישן, בערכיו ובזכרונותיו, כמו שעוזי עושה בכתבותיו, ולתקוע את הדברים הללו למוחותיהם של החברים של היום ושל החברים בעתיד, זהו מתכון לחיסול הקיבוץ, כי גם 'הקיבוץ המתחדש' מבוסס עדיין על ערכי הקיבוץ הישן.

אני מוכן להסכים עם עוזי ואחרים שהפגם הגדול של הקיבוץ הישן היה בתחום חרויות הפרט. אני מוכן גם להסכים שרבים מבנינו עזבו בשל כך את הקיבוץ.

אך אני רוצה להסב את תשומת לב המקטרגים על הקיבוץ הישן, כי בקיבוץ הזה החברים נהנו מזכויות רבות שאין להם בקיבוץ החדש שיצרו סוג של חרות (וכאן אלך אחר הפרוט של עוזי):

הם לא נאלצו לדאוג לכסף שבחשבון הבנק שלהם.

הם לא נאלצו לדאוג לפת לחמם. הזכות לחיים ברווחה היא  זכות מוכרת בדימוקרטיות.

הייתה לחברים זכות לדיור הוגן, מותאם לגודל המשפחה. גם זאת זכות שאינה מובנת מאליה במדינתנו, ואנו קוראים כל יום על מצוקתם של הזוגות הצעירים בישראל .

הטיפול בבריאותם היה מובטח, זכות חשובה שנעלמה כמעט ב'קיבוץ המתחדש'.

חינוך ילדיהם היה מובטח ע"י הקהילה, וגם זאת זכות חשובה. לא היה מצב שלילדך יש חוג אחד ולילד של שכנך שלושה חוגים.

 הם עבדו, אך לא נאלצו לדאוג לפרנסתם. כל חבר ידע שזכותו היא שהקיבוץ ידאג לו למקום עבודה, ופרנסתו בכל מקרה מובטחת. כל חבר ידע גם שזכותו לבחור במקום עבודה לפי נטיותיו.

הם הכריעו בכל השאלות החשובות באופן דימוקרטי, באסיפות הקיבוץ ובוועדותיו

אוסיף שלוש זכויות שעוזי לא מנה אותן:

משלב מסויים בחיי הקיבוצים (שנות ה-70 – 80), ניתנה לכל חבר הזכות ללימודים גבוהים לפי נטיית ליבו.

ברוב הקיבוצים חיי התרבות היו מפותחים, היו בחינם, וכך גם הפעילות הספורטיבית.

הדאגה לזקנים הייתה גבוהה מאד בקיבוץ הישן. גם נושא זה בעייתי בחלק מהקיבוצים המתחדשים.

הזכויות הללו יצרו הרגשת רווחה אצל החברים ומעין חרות נפשית. לא הייתי מלגלג, כמו שעוזי עושה, על הרעיון שאדם הצריך לעבוד כל שעות היממה כדי לפרנס את משפחתו, הוא אדם "משועבד" ואינו אדם חופשי. מאות שנים התנועה הסוציאליסטית נלחמה על יום עבודה של 8 שעות.

כמו שכבר  כתבתי בעבר – גישתו של עוזי לנושא הועדות אינה  דמוקרטית. בדמוקרטיה השלטון מתבצע ע"י העם, ועקרון זה מיושם ע"י הועדות המנהלות את הקיבוץ (גם את הקיבוץהחדש). בקיבוצים מתחדשים רבים בוטלו ועדות רבות ותפקידיהם וסמכותן הועברו לידי מנהל הקיבוץ או הקהילה, או בעל תפקיד זה או אחר. האם זהו מצב יותר טוב? אין גוף או חברה שאינו מתנהל ע"י ועדות, ובקיבוצים מתחדשים רבים אנו רואים כי מתפתחת 'תרבות של מנהלים', למורת רוחם של החברים.

לסיום אציין כי בגליון האחרון מציין אחד הכותבים כי לפי מחקר עולה מסקנה מדהימה: רמת שביעות הרצון בקיבוצים השיתופיים גבוהה  יותר, בכל פרמטר, מהקיבוצים המתחדשים.

איתן קליש, גזית