שני סיפורי ענווה
א.מלך תימן שמע על צניעותו ושיעור קומתו של משה רבינו והסתקרן לדעת, האם יש אמת, בשבחים שחלקו לו? שלח את צייר החצר למדבר- סיני שיצייר את האיש ובשובו, הפקיד את הדיוקן בידי חכמי קריאת תווי- הפנים. חכמים אלה , שמעולם לא טעו בקריאת תכונות אדם לפי מראהו, טענו כי המצוייר הוא איש תקיף ויהיר, אשר רודף כח, שררה וממון. התפלא המלך ושאלם, כיצד זה אבחנתם מנוגדת כל-כך לשמועות. ענו לו, כי ודאי טעה הצייר בציור הדיוקן. נפל ריב גדול בין הצייר והחכמים, עד כי הוכרח המלך לברר בעצמו את הענין. ציווה ונסעו הוא , הצייר והחכמים לפגוש את משה בסיני. בהתקרבם ראה המלך, והנה משה לפניו, התבונן בציור הדיוקן והנה דייק הצייר כחוט השערה. ניגש המלך למשה, חלק לו כבוד וביקש כי יבהיר לו כיצד ייתכן שחכמיו, אשר לא טעו לעולם, טעו כך בקריאת אופיו מן התמונה. ענה משה: " כל מה שאמרו- אמת היא וכל המגרעות שציינו אכן מצויות בי, אלא שאני נלחם עימהן וכובשן."נפל המלך לרגליו, ביקש את סליחתו וכי ילמד אותו ולו מקצת מחכמתו. ב. כשבאו הסנאט והעם להכתיר את אנוטוניוס לקיסר, נטל את הכתר בידיו ופנה אליו בדברים:"כתר, כתר ! אילו ידעו האנשים איזה עול, פחד ואנחה תחתיך, חבלי עוני וברזל לשרת העם וקציניו יום- יום ושעה- שעה, הרי גם לו מצאוך מתגלגל בשוק, לא היו מרימים אותך." ולא היה עוד כקיסר הזה לשלטון צדק ואמת.
להדס יעקב.המסקנה שלך מדוייקת.יש מיקרים שהמציאות עולה על כל דמיון.תודה על תגובתך.
בקשר לסיפור כחוט השערה.הענווה והצניעות ש-משה הסביר למלך את פשר אופיו של המלך בגוף ראשון ואת האבחנה של החכמים על אופיו של המלך ולא שפט אותו גרם למלך להודות במיגרעותיו שלו עצמו.ולגבי הכתר.אילו ידעו מה כובד האחריות ורק מי שבאמת מושל בצדק ואמת .יודע מה כובד הנטל והפחד יום יום שעה שעה.נאמר המשפט.גם לו מצאוך מתגלגל בשוק. לא היו מרימים אותך.