"כמים לים ניגרים"ספר שכתבתי על חיי

לטובה

בכמה שורות העלאת סיפור חיים מרגש ומרתק. קשה לדמיין תחושה של ילדה  שאינה  זוכרת כיצד ניראים הוריה הביולוגיים שנילקחו ממנה   ולא  חזרו. יחד עם זאת התאור של אלו שהיו ההורים האוהבים שגידלו אותך שנטלו על עצמם את המשימה  לגדל ולאהוב אותך כפי שהורים מגדלים את בתם. . קשה לתאר אם הפצע שניפער בתוך הטרגדיה שלוותה אותך יחלים אי פעם. הזיכרון והספר שכתבת מצביע אולי על הרצון לשמור על הזיכרון ולא לאפשר לפצע להעלם.  . רבים איפשרו לזיכרון להעלם

 

ליעקב,

תודהעל מילותיך הטובות.מהורי יש לי תמונות.אני לגמרי כבר בלי "פצעים".למדתי לקבל את הטוב שבחיים ויש בם הרבה טוב.הנה הערב,כשהידלקתי נרות שבת,הודתי לאל ,כפי שאני עושה כמדי יום,על כל הטוב שהוא מעניק לי.גם הידידות שלכם כאן,היא מהטוב הזה.

סיפור מרגש.
מפליאה ההקבלה לסיפור דומה (אם כי שונה) של ילדה אחרת אותו הבאתי כאן פעם:



בבלוג שלי :

 

http://www.motke.co.il/index.php?idr=402&pid=158330

.

לדוליטל,

אכן,ילדים רבים "זכו "לתולדות דומים בגלל הארועים המשותפים שהיו לנו.כש"אמי"זו שהצילה אותי,הנוצריה,נילקחה,לבית חולים אמרו לי,הושמתי באולם גדול במינזר,עם הרבה ילדים באותו האולם.כל אחד במיטה שלו,כי עוד היינו קטנים.הייתי מרוכזת בגעגועים חזקים לאלה שחשבתי שהם הורי,שאהבו אותי,שדאגו לי באהבה,לכן לא שמתי לב,אבל כשילד אחד התחיל לבכות,כל הילדים באולם בכו,מזה שמתי לב שיש ילדים רבים באולם הזה.אולי הילדה הזאת היתה אחת מהם.בכל אופן אם כן,היא לא שרדה,כי מרוב געגועים חדלתי לאכול והיגעתי לתת תזונה,לכן העבירו אותי לבית החולים.באותו הזמן ניכנסו הגרמנים למינזר ורצחו שם את כל הילדים שנותרו שם

כמים (חיי) לים נגרים.  טובה.



במהלך שלוש השנים האחרונות, קראנו כמה פרקים מעניינים מקורות חייך, אותם העלת לנו בבלוג לקריאה.  

הפרק הנוכחי, ניתן להבינו כפרק סוגר מעגל, ביחסים המשפחתיים "החמים והקרים", בינך לבין הוריך המאמצים.

כמו כן נגעת בקירבה המשפחתית שלך לאחדים מהאנשים היקרים אותם הזכרת - כתבת:

 "גם איני יודעת שאאידה,אשתו הראשונה,הנוצריה,שחשבתי שהיא אמי,שאהבה אותי ופינקה מאד,לא ידעתי  שאף היא הצילה אותי,שהתאבדה כי חשבה שהוא,(למי הכוונה הוא? האם איידה הייתה אשתו של איש אחר לפני נשואיה לפריש? מיהו האיש האחר?) האיש שכה אהבה,לא יחזור מטרזינשטאט. (המשך ציטוט) "אני חשבתי שהיא מתה מדלקת ראות. אני כן יודעת,שהאשה הזאת,שהיא אחות אמי (אחותה של איידה?)התחתנה עם "אבא"שלי.אבל היא אדישה אלי ואני אליה.אין מגע בינינו. (שאלה, איך 'הסתדרתם' שתיכן משך שנים, תחת קורת גג אחד?)

(המשך ציטוט) "ביניהם (בנם של 'אביך' ואשתו השניה?) זה שאנו מכנים זה את זו"אח ואחות"שהוא בעצם בן דודי,שנולד מנישואי השניים ועד היום אנחנו בקשר הדוק"... 



לסיום, טובה'לה, יש לברך על המשך הקשר ההדוק שלך ל"אחיך/בן דודתך", הקיים עד היום. 

בריאות ואריכות ימים, לשניכם, טובה'לה היקרה. (פרח).

לנדב,

אכן,יש סיבה לבילבול באשמתי.אאידה באמת היתה נשואה למישהו לפני דר פריש,אבל לא לזה התכוונתי.היא אהבה את"אבי"בטרוף ומחששה שהוא לא יחזור,התאבדה.לא ידעתי את זה,אלא בבגרותי.

לאמי הביולוגית היו אחיות,לאחר המלחמה אחת מהן באה לראות את הבת של אחותן שניספתה בשואה,אותי,והתאהבה ברופא והם נישאו כך שדודתי הביולוגית התחתנה עם ד"ר פריש,שחשבתי שהוא אבי עד גיל 14,ונולד להם זה שהוא"אחי".

אאידה היתה הרבה יותר מבוגרת מאבי ולכן היתה לה בת גדולה מנישואיה הקודמים,אבל על זה לא כתבתי.

תודה שטרחת לקרוא ולהתעמק.דע שכיום אני אשה שמחה וטוב לי.אני לא מניצולי השואה המיסכנים שעליהם מדברים.

כמים לים נגרים... טובה.



יפה השלמת את החסר, עכשיו הסיפור ברור ועמוק יותר. הדמויות הנזכרות בסיפורך היפה, והשפעתם החזקה על סביבתם, מזכירים את הדמויות בסיפוריו הראשונים של ידידנו איתן קליש, דמויות מרתקות שהותירו רישומן (לחיוב או לשלילה), על ילדיהם.

טובה היקרה. ודאי כל אחד מאיתנו, יש סיפור יחודי שהוא שלו בלבד... משא של זכרונות, מהם כואבים, ומהם נעימים, על זה נאמר: 'כל אדם הוא עולם ומלואו'. 

וסיימת במשפט מאוד אופטימי: "דע שכיום אני אשה שמחה וטוב לי. אני לא מניצולי השואה המיסכנים שעליהם מדברים".

אהבתי.

יישר כוח טובה'לה.  (חיוך).

 

לטובה,

הילדה אליה אני מתייחס זכתה לחיות, אחרת לא הייתה יכולה לכתוב את סיפרה עליו אני מדבר.

עוד נקודת דמיון: אימה המאמצת הייתה צ'כית מפראג.

את הספר המרתק ניתן לרכוש אצל המחברת, כפי שציינתי בבלוג שלי.

טובה, קראתי את סיפורך המרגש, ואני חושבת על איך לגדול בצל הסיפורים.ומה לקחת מהם הלאה להמשך החיים.

אני שמחה שאת היום חיה את חייך, מברכת את השם על החיים שניתונ לך ויכלו להיות אחרים.

אני מברכת אותך להמשך ימים טובים, בבריאות ונחת ושמחה בלב