ציפורה המשוגעת

במהלך הניקיונות לפסח נפלה לידי תמונה שלא ראיתיה מזמן. תמונה בשחור לבן, מהוהה, שוליה מקומטים, תמונת ילדות נשכחת עם ילדי השכונה. בתמונה,  אחי עם חולצת טריקו ועליה תמונת אריה דהויה, מושיקו הבן של החנווני, מרים והבנות של מירו, בחצאיות "קלוש". אסתר, הבת של משה הירקן (קראנו לה "הלנגרית" מפאת גובהה). שמעון, הבן של גרשון מוכר הנפט, מחייך במלוא הפה שחשף שן קדמית חסרה. זכי, הילד של הכורדי, שמנמן ונמוך הקומה, אילדה היפה ואני בשיער הנפוח ויחפה. בתמונה כולנו מחייכים, פרועי שיער ורובינו יחפים. בגדינו היו בכל צבעי הקשת. בגדים מיד שנייה שנרכשו מחבילות שנשלחו מאמריקה למאדאם זלדה. כולנו היינו חסרי אמצעים, כך שבזמנו המחסור לא הפריע לנו. בתמונה אנו עומדים צמודים זה לזה, נשענים על הקיר שמול ביתנו. כולנו מצטופפים על מנת להיקלט בתמונה.

בתקופה ההיא, הצילום היה נדיר, לא ידענו על קיומן של מצלמות. נזכרתי, שאת התמונה צילמה הדודה של מושיקו שהגיעה לביקור מאמריקה. בזמנו, אמריקה הצטיירה לנו עולם שכולו גן עדן, אמרו לנו ששם כולם עשירים. אפילו הגדילו לספר שבאמריקה יש כלים חד-פעמיים, שאוכלים בהם ואחר-כך את הצלחות, הכוסות והסכו"ם זורקים יחד עם המפה, הישר לפח האשפה. הדבר נראה לנו דמיוני, כך שכל מי שדבק בו אבק מאמריקה, התנהגנו אליו בכבוד.
הדודה של מושיקו נשאה בידיה שתי מזוודות, כולנו התנדבנו לשאת את מזוודותיה, חשבנו שאולי תמורת זה נקבל איזו קובית שוקולד או סוכרייה. זכי הגברתן, הצליח לקחת מידיה את שתי המזוודות, למרות משקלן הרב, הוא "שיחק אותה" שהמשא "קטן עליו". אנו הזדנבנו כפמליה אחריה ואחרי זכי. כמחווה לכך, חילקה לכולנו סוכריות צבעוניות העטופות בנייר צלופן מרשרש. הדודה, הכניסה שוב את ידה לתיק, חיכינו לראות מה היא תיתן לנו עוד. הוציאה מתיקה נרתיק, מתוך הנרתיק שלפה מצלמה מלבנית בעלת רצועה ארוכה. ביקשה שנעמוד כולנו צמודים זה לזה, בעודה מחייכת אלינו, הצמידה את המצלמה לעינה הימנית כשהיא עוצמת את עינה השמאלית, הקליקה ומיד נשלפה תמונה מהמצלמה שבה אנו נראים כפי שעמדנו לפני כמה שניות. ראינו בזה הוקוס - פוקוס. לא הבנו איך התמונה נשלפה מתחתית המצלמה, מיד אחרי הצילום. בעינינו זה היה פלא. המשכתי להסתכל בתמונה, בחלק התחתון שלה נראו רגלינו היחפות. בחלק העליון, עצי ברוש גבוהים, מתוכם השתקף ביתה של ציפורה המשוגעת.

הבית העלה בי זיכרונות שגרמו לי לאי שקט. הסתכלתי בקווי המתאר של הבית בצורתו המלבנית עם גג הרעפים, הקירות מלאי גלדי סיד שהתקלפו מהקיר, כאילו רצו לחשוף את פנים הבית והנשמות שגרו בו.. בשכונה שלנו, גרו גם ניצולי שואה. רבים. עולים ממזרח אירופה. זכורים לי באופן מיוחד כמה מהם שגרו לידינו:

שתי אחיות בודדות, אינה ורוזה, ששרדו את המחנות אחרי שאיבדו את כל בני משפחתם. תמיד ראיתי אותן ביחד כשהן אוחזות יד ביד בחוזקה, שמא תילקח אחת מהן ותעלם. אינה האחות הבכורה, אישה נאה, גבוהת קומה בעלת שיער בהיר קלוע בשתי צמות. הייתה לה צליעה קלה ברגל ימין, כך שלפעמים נראתה כהולכת באלכסון. רוזה אחותה, הייתה אישה-בהירת עור ומנומשת הרכיבה משקפי ראיה בעלות עדשות עבות וסבלה מאפילפסיה. ראיתי אותה כמה פעמים בהתקף כשהיא משתטחת לאורך הרחוב, כולה רועדת כמוכת חשמל. ילדים סקרנים נעמדו להסתכל במחזה, כצופים על חתול גוסס. כשהתקף הפרכוס היה עובר, הייתה נעמדת, בודקת אם המשקפיים לא נשברו. נראתה נכלמת, מביטה סביבה בעיניים טרוטות, בוהה בצופים והולכת לדרכה, כאילו דבר לא קרה. בלילה, היינו מציצים דרך חור שהיה בפחון של הצריף שגרו בו שתיהן. חשבנו, אולי נזכה לראות שוב את המחזה של הפרכוסים. לא פעם, שמענו בלילה מהצריף שלהן זעקות שהפחידו אותנו ונשמעו בכל הסביבה. אחת מהן צרחה מתוך סיוטים, השנייה הרגיעה את אחותה באידיש. אותנו זה הכעיס, ולא פעם התלוננו שהן מפריעות לנו לישון.

שכנה אחרת, בשם בלומה, אימא של בטי, הייתה נוברת באשפה, אוספת מכל הבא ליד כשהיא מסתכלת סביבה בפחד, שמא מישהו יראה אותה וייקח ממנה את השקית. אישה מלאת גוף ומטופחת, לבושה בקביעות, חצאית וז'קט מחויטים גם בימות הקיץ החמים. לנו כילדים נראתה מוזרה.

הסתכלתי שוב על הבית שבתמונה, ציפורה עלתה בדמיוני. אישה שדופה, מסוגפת, לא הבינה עברית, דיברה ומלמלה בפולנית. היא הייתה ממוצעת קומה בעלת עיניים דגולות וכחולות, צבעם היה כצבע מי הים. שיערה נאסף בצעיף על עורפה. היא נראתה אדישה לכל מה שנעשה סביבה. שיחקנו בכביש שהיה סמוך מאוד לביתה. זה למעשה היה מגרש המשחקים שלנו. הרעש שלנו הפריע לה, לא פעם ניסתה לבקש שנהיה בשקט ואנו בשלנו, המשכנו לצעוק ולהציק לה. באחת-הפעמים צרחה עלינו ואיימה שאם לא נחדל להרעיש, היא תשפוך עלינו מים, בעודה מחזיקה בידה דלי מטפטף מאלומיניום  ללא ידית. זכור לי, אחד הבקרים של קיץ לוהט שבו השכמנו קום להצטרף לאחינו הגדולים  לבצור ענבים. בין שלבי התריסים ראינו את ציפורה, יוצאת להשקות את הגינה. פניה מאורכים ללא פלטת השיניים לפיה. מפאת רזונה, נראה כאילו לחייה נשאבו לתוך חלל פיה, מלבושה היה תחתונים וחזייה ועל מותנייה סינר. המחזה היה מצחיק בעינינו, בפרט שהפנתה אלינו את גבה. בעינינו כילדים, נראתה אישה מוזרה ומשוגעת.   

בביתה דלקו האורות כל הזמן גם כשהלכה לישון. מאוחר בלילה, הינו נכנסים לגינה שלה מהחצר האחורית, דופקים בדלת ומיד בורחים. היא הייתה יוצאת מבוהלת, מביטה לצדדים כשכולה דרוכה, לוטשת את מבטה סביב, סורקת את כל מתאר חזית הבית, ממלמלת מילים בינה לבין עצמה. כשלא ראתה איש,  נכנסה שוב לביתה וטרקה אחריה את הדלת. היינו חוזרים בשנית ודופקים שוב בדלת. הייתה פותחת את הדלת לרווחה, צורחת ומקללת בפולנית, שפה שלא הייתה מובנת לנו. היינו פותחים את הממטרות ומסתתרים בין השיחים. היא לא הבינה מה קורה, הסתכלה סביב וסגרה את ה"שיבר". שוב חזרנו ופתחנו את הברז. לא פעם ראיתי אותה בוכה על המדרגות, פוכרת את ידיה כחסרת אונים. היו לילות ששמענו אותה צורחת  כאילו מתוך סיוטים. הייתה חוזרת על מילה מספר פעמים: "מיידלך, מיידלך", לימים הבנו שהפירוש הוא: "הבנות, הבנות". היינו נעמדים מול ביתה ובמקהלה קראנו לה "ציפורה המשוגעת! ציפורה המשוגעת"! הפסקנו רק אחרי שראינו אותה עומדת מפוחדת ובוכה בכניסה לביתה.  

לימים הבחנתי שהבית מוגף ואת ציפורה לא ראיתי עוד. איש מתושבי השכונה לא הרגיש בחסרונה. ביום חורפי וגשום, נשמעה נקישה על דלת ביתנו. פתחתי את הדלת. על סף מפתן הדלת, עמדה אישה ממוצעת קומה, לבושה במעיל צמר ארוך, מכופתר בשתי שורות של כפתורים, תיק בידה האחת ובידה השנייה מטריה שציריה שבורים. אימי לטשה את מבטה באישה הנכנסת בסקרנות. לי, הדמות הזכירה מישהו מוכר. אמי בהתה בה ולא הבינה מה הביא את האורחת הזרה אלינו ביום חורפי שכזה. הגשם לא פסק כבר כמה ימים, היא, המשיכה לעמוד, נראתה מעט מבועתת, חיכתה שיזמינו אותה להיכנס פנימה. אימי פתחה את הדלת לרווחה והציעה לה להיכנס. האורחת העיפה מבט סביבה ובחנה אותי ואת חמשת אחיי. אמי לקחה מידה את המטריה ואת המעיל הרטוב והציעה לה כוס תה. האורחת חיפשה מקום וישבה צפונה בפינת הספה ליד המקרר, הניחה על השולחן צרור מפתחות הקשור לסרט בלוי בצבע אדום. נראה בזווית פיה חיוך של מבוכה, בהתה בחלל החדר ובדלות שבו. "תודה", אמרה ולקחה את המגש שעליו ספל התה והעוגיות. היא טבלה את העוגייה בספל התה, הצמידה את הספל החם בין ידיה כמחפשת נחמה בחומו. בחדר נפלה דממה מלבד טפטוף הגשם שנשמע עמום מעבר לדלת המוגפת. אנו המשכנו להביט באורחת הלא קרואה, בהינו בה ותהינו, מה היא עושה כאן ומה סיבת בואה דווקא אלינו.  "עכשיו הייתי בבית של ציפורה דודתי, היא סיפרה לי שאת דאגת לה והיה לך קשר טוב איתה", אמרה לאימי. "מה קרה לציפורה ולהיכן היא נעלמה"? שאלה אימי בסקרנות. "ציפורה נפטרה לפני חצי שנה במוסד בבאר - יעקב", אמרה ושתקה כמה שניות. המשיכה כשהיא מוחה במטפחת בד את סימני העיגול של ספל התה שהשאיר את חותמו על המגש. הזיזה את צרור המפתחות לצד השני של השולחן. הייתה כל הזמן בתזוזה ובחוסר שקט, "ביקרתי את ציפורה במוסד. היו לי שיחות איתה והיא  תיארה לי את שעברה". נפלה שתיקה, האורחת בחנה את הבעת פניה של אימי, אם בכלל היא מעוניינת לשמוע. אימי, הטתה את גופה קדימה ונראתה קשובה. האישה המשיכה בדבריה,  "דודתי ציפורה, איבדה את כל משפחתה בשואה", אמרה. "את הוריה, בעלה ובנותיה, איבדה במחנות", המשיכה והחליקה בידה על שיערה האסוף, בהתה בספל הריק שבין ידיה, כיווצה את שפתיה. "לציפורה היו שתי בנות, תאומות בנות שבע. ציפורה שמעה על הטרנספר, בו הגרמנים אמורים לפנות תוך כמה ימים את כל היהודים מהכפר. היא הבינה שהגרמנים לוקחים רק את המבוגרים למחנה עבודה, לכן ביקשה משכנתה הפולנייה בייטריס, שהייתה לה כאחות, שתסתיר את שתי בנותיה התאומות אצלה ותשגיח עליהן, עד יעבור זעם ותשוב לקחתן. בו זמנית מסרה לה קופסא עשויה מכסף, עטופה במגבת רקומה בחוטי זהב עם שם של אחת הבנות. "החששות לא איחרו לבוא", אמרה האורחת ועצמה את עיניה בחוזקה, עד שחריצי הקמטים ליד עיניה התעמקו. חייכה חיוך רופף שמיד דעך.  שוב נגעה בצרור המפתחות, נראה שרצתה להגיד משהו לגביהם. עקבתי אחר תנועת ידה, ולא הבנתי למה היא מדי פעם נוגעת במפתחות ומרפה. המשיכה לספר.
"בשעות הבוקר המוקדמות בחודש פברואר, אספו את כל היהודים במגרש ששימש למשחקי הילדים של הכפר. ביניהם הייתה גם ציפורה.  בעודה עומדת בין ההמון שנאסף למשלוח, ראתה התקהלות מול ביתה, רצתה להתקרב למקום אך לא העיזה. עמד לידה איש גסטאפו עם שוט מאיים, כך שלא יכלה למנוע משני ילדי השכנים להוציא מביתה חפצים, כשהם משמיעים קולות שמחה. האורחת נשמה עמוקות כשסנטרה מזדקר קדימה ופיה מכווץ. "לזוז, להתקדם", כך צווח איש הגסטאפו על היהודים שעמדו בקור. לאורך הרחוב צעדה שיירה גדולה של אנשים שהלכו בשלג העמוק. עגלות עמוסות בילדים וזקנים, עם צרור חפציהם שיכלו לשאת. את רוב רכושם השאירו מאחור". האורחת שתקה ונראה שקשה לה להמשיך בשיחה. נאנחה עמוקות והמשיכה, "ציפורה תיארה לי שהם הלכו בשיירה שנראתה כפס שחור ארוך על השלג הבוהק, משם העמיסו את כולם על רכבות. כשירדה מהרכבת עם המשלוח הפרידו בין גברים לנשים. בין הגברים ראתה את בעלה, עדיין לבש את האפודה שסרגה לו בחורף שעבר,  חשבה לעצמה שהם ישרדו את העבודה והקור ששרר במחנה ויחזרו בהקדם לכפר ולבנות.   
ציפורה שמעה המולה ובכי של ילדים, הביטה לכיוון הקולות וראתה שיירה ארוכה של ילדים הרועדים מקור וחלקם יחפים. התנחמה בזה שבנותיה מוגנות אצל בייטריס השכנה. המשיכה לבהות בילדים, לא האמינה למראה עיניה: שתי בנותיה עמדו בתור עם כל הילדים. הרי סיכמה עם השכנה שתסתיר אותן, תהתה. הרי תמורת זה, נתנה לה את כל תכשיטיה. שתי בנותיה עמדו כשרגליהן שקועות בשלג, לידן עמד איש גבוה, לבש מעיל צמר ארוך, על שרוול מעילו צלב קרס. בידו אחז ברצועת עור ארוכה הקשורה על צווארו של כלב רועה גרמני. בנותיה, עמדו בתוך השיירה, שיערן היה פרוע, ללא הסיכות  ששזרו את שתי הצמות במקלעת על ראשן. רצתה לרוץ לקראתן, כלבי הזאב לא הפחידו אותה, שיתוק ריתק אותה למקומה. הרגישה חוסר אונים, התבוננה בהן וניסתה לנופף בידה לעברן. ציפורה הרגישה שמוט של יתד ננעץ במותנה, "לזוז, לזוז", שמעה את איש הגסטאפו, מפריד בין הנשים והגברים, אלו לימין ואלו לשמאל. המשיכה לשרך רגליה בתוך התור הארוך. שתי בנותיה נעלמו מעיניה. הייתה זו לה הפעם האחרונה שראתה אותן". האורחת שתקה והמשיכה להתבונן בנו. הייתי מרותקת לדבריה של האורחת. לפתע הרגשתי את מרפק ידה של אחותי בזרועי, הביטה בי בעיניים פעורות ולחשה לי, "מה עשינו?" בחדר נפלה דממה, היא הרימה את ראשה ובהתה בתקרה, "את יודעת", אמרה והפנתה את ראשה לאימי. "קשה לי לספר את הסיפור על ציפורה. מה שמעניין הוא זה כשהיא סיפרה לי את קורותיה שם, היא לא הזילה אפילו דמעה אחת, נראתה שהדבר לא נוגע לה כאילו היא מספרת על אישה אחרת", אמרה וחיכתה לתגובה. "לפעמים קשה לנו להתמודד עם המציאות, כך שנוח לנו לחיות בהכחשה ולהמשיך את חיי היום יום שלנו", אמרה אמי והפגינה אמפטיה לדבריה של האורחת. "אני אכין לך עוד כוס תה", אמרה אימי. "לא תודה, יש לי הרבה סידורים", ענתה לה בקול רפה, אספה את צרור המפתחות מין השולחן, מתחה את פיה כלפי מעלה,  לא חיכתה לתגובה והמשיכה בדבריה: "באתי להציע לכם, האם אתם מעוניינים לקבל רהיטים ואת תכולת ביתה המוגף של ציפורה?"  בו זמנית הניחה את צרור המפתחות בידה של אימי. "הנה המפתחות, תיקחו מהדירה מה שאתם רוצים, את המפתח הניחו אחר - כך על אדן החלון שמאחורי הבית". עמדה על רגליה כשהיא מותחת את שמלתה כלפי מטה. "איך ציפורה שרדה"? שאלה אימי בסקרנות ואחזה בידה של האורחת. "ציפורה הצליחה לברוח ממחנה העבודה, הסתתרה ביערות. אחר - כך פולניה הסכימה לתת לה מחסה באורווה, בין חבילות הקש. ארבעה חודשים לאחר מכן, נכנסו בנות - הברית ושיחררו את המחנות".  הסתכלתי שוב על התמונה שבידי ועל הבית הדומם של ציפורה, הרגשתי שאני זרה בעיני עצמי. "איך חלף הכול, מלבד הצילום שקפא על מקומו", אמרתי לעצמי.  
 
נ.ב.                                                                                                                                                                      אני עדיין מרגישה שבית ילדותי הוא חלק בלתי נפרד מציפורה. עדיין קשה לי להיכנס לרחוב ולראות את עץ הברוש בחזית ביתה. מה שזכור לי מהעולים ניצולי השואה, הם היו שונים בלבושם, שהיה קפדני. הנשים בשמלות שחורות וגרבי ניילון, הגברים בחליפות מחויטות. הם התערו בין כל התושבים, עמדו בתור למרפאה, למכולת, למקלחות המשותפות. לא הסתירו את המספר הכחול שהיה מוטבע על זרועם. כששאלת לפשר הדבר, הנידו ראש וש