אני חייב עוד מהגרוש עם חור
כשבגרוש נגמר החור ביקשתי לנסוע באוטובוס, אבל הנהג לא הסכים. נוסע נדיב תרם את הגרוש החסר לילד שרק רצה להחליף ספר בספריה העירונית. הילד הזה הוא אני ועדיין צריך להחזיר את הגרוש.

פעם, פעם, פעם, כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי, שקראו לו עממי, נהגתי לקרוא ספרים בספריה העירונית. אני התגוררתי ברמת יצחק, שכונת פועלים בקצה רמת גן, והספריה היתה בבית האזרח החדש והמצוחצח במרכז העיר, סמוך לעיריה. הספריה היתה בקומה השניה, מחוץ לאולם הכנסים הגדול והמהודר, והעליה אליה היתה במדרגות מחוץ לבניין. כמין "מוקצה"...
כמעט כל יום נסעתי באוטובוס דן מן הבית אל הספריה, כי בלעתי ספרים והחלפתי אותם בחיפזון. אמא נהגה לצייד אותי בארבעה גרושים, שניים לנסיעה בכל צד. ואם לא היו גרושים, הייתי הולך ברגל מקצה העיר, בשכונה, אל מרכזה, לספריה.
באותה תקופת ילדות יסדו להם את המדינה, וההנהגה הכלכלית החליטה להחליף את המטבעות - במקום הגרושים הישנים עם חור, יהיו מעות חדשים. בלי חור. אולי זה היה בשנת 1960. בכל אופן, אמא לא שמה לב שהמטבע עם החור איבד את ערכו וציידה אותי בשלושה חדשים ואחד ישן. גם אני לא שמתי ולב ובצאתי מן הספריה, עליתי לאוטובוס ונתתי לנהג את שני המטבעות שהיו לי. אבל הוא שם לב והודיע לי חגיגית, ש...לגרוש שלי אין ערך! כך, ירדתי ממדרגת האוטובוס והתחלתי ללכת ברגל הביתה. אבל אחרי עשרים מטרים בערך, עצר האוטו הגדול ליד הילד הקטן ונקראתי אחר כבוד לעלות בחזרה. איש אחד - דומני, שמר זליכה שמו וידוע לי שהיה עתונאי - תרם לנהג את הגרוש החסר. כך נסעתי הביתה באוטובוס 67 דאז. החלטתי, שאני צריך להחזיר את החוב לנוסע שייקלע למצוקה כספית. אגב, לימים נהייתי עתונאי בלי כל קשר לאירוע הקטן הזה.
נזכרתי בסיפור הזה עכשיו, כשחזרתי לנסוע באוטובוסים. עד עכשיו תרמתי ונידבתי ברצון, אבל את החוב לנוסע עדיין לא החזרתי. אני מרגיש חייב ...
שיחה עם נהג
שמעתי באוטובוס שלי: נוסע ניגש לנהג והתלונן: "קר כאן מדי. אולי אפשר להעלות מעט את החום?"
הנהג השיב בתמיהה: "במשך חודש שהמזגן פועל, לא שיניתי אותו. אף אחד לא אמר מילה".
הנוסע: "אני כלוא באוטובוס לשעה הקרובה וקופא מקור. אנשים מתביישים לדבר או חוששים ממך וסובלים".
הנהג העלה את הטמפרטורה. איש לא התלונן.
מחפשים עובדים
פעם אמרה בעלת הבית "התימניה שלי". היום ראיתי מודעה: "דרושים עובדים לנקיון". למטה היה תרגום לרוסית...
כמעט כל יום נסעתי באוטובוס דן מן הבית אל הספריה, כי בלעתי ספרים והחלפתי אותם בחיפזון. אמא נהגה לצייד אותי בארבעה גרושים, שניים לנסיעה בכל צד. ואם לא היו גרושים, הייתי הולך ברגל מקצה העיר, בשכונה, אל מרכזה, לספריה.
באותה תקופת ילדות יסדו להם את המדינה, וההנהגה הכלכלית החליטה להחליף את המטבעות - במקום הגרושים הישנים עם חור, יהיו מעות חדשים. בלי חור. אולי זה היה בשנת 1960. בכל אופן, אמא לא שמה לב שהמטבע עם החור איבד את ערכו וציידה אותי בשלושה חדשים ואחד ישן. גם אני לא שמתי ולב ובצאתי מן הספריה, עליתי לאוטובוס ונתתי לנהג את שני המטבעות שהיו לי. אבל הוא שם לב והודיע לי חגיגית, ש...לגרוש שלי אין ערך! כך, ירדתי ממדרגת האוטובוס והתחלתי ללכת ברגל הביתה. אבל אחרי עשרים מטרים בערך, עצר האוטו הגדול ליד הילד הקטן ונקראתי אחר כבוד לעלות בחזרה. איש אחד - דומני, שמר זליכה שמו וידוע לי שהיה עתונאי - תרם לנהג את הגרוש החסר. כך נסעתי הביתה באוטובוס 67 דאז. החלטתי, שאני צריך להחזיר את החוב לנוסע שייקלע למצוקה כספית. אגב, לימים נהייתי עתונאי בלי כל קשר לאירוע הקטן הזה.
נזכרתי בסיפור הזה עכשיו, כשחזרתי לנסוע באוטובוסים. עד עכשיו תרמתי ונידבתי ברצון, אבל את החוב לנוסע עדיין לא החזרתי. אני מרגיש חייב ...
שיחה עם נהג
שמעתי באוטובוס שלי: נוסע ניגש לנהג והתלונן: "קר כאן מדי. אולי אפשר להעלות מעט את החום?"
הנהג השיב בתמיהה: "במשך חודש שהמזגן פועל, לא שיניתי אותו. אף אחד לא אמר מילה".
הנוסע: "אני כלוא באוטובוס לשעה הקרובה וקופא מקור. אנשים מתביישים לדבר או חוששים ממך וסובלים".
הנהג העלה את הטמפרטורה. איש לא התלונן.
מחפשים עובדים
פעם אמרה בעלת הבית "התימניה שלי". היום ראיתי מודעה: "דרושים עובדים לנקיון". למטה היה תרגום לרוסית...
בנק הוא לא ידיד
בזמן האחרון כמה מהבנקים הגדולים צמצמו את כוח האדם שלהם. רוצים עוד רווחים. בעתונים הכלכליים מצאתי שרווחי...
לקריאת הפוסט
לילה ללא שינה
על עטיפת הספר כתוב "ברוך דרור הוא שחקן, נשוי ואב לשניים ומתגורר בתל אביב". זה רומן הביכורים שלו והופיע ב-2020...
לקריאת הפוסט
זיקני ציון
היום, במלאות כששים וחמש שנה אני נזכר כי בשנת 1956 היינו מלאי מרץ כשסיימנו את בית הספר התיכון "אהל שם" ברמת גן,...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
אני השנייה שאהבה את הרשומה המעניינת הזו.איני זוכרת את הגרוש,רק השיר "כשבגרוש היה חור"מספר זאת כי עלינו ארצה אחרי 49 ולפי החינוך הפרוסי בביתנו,לא היה "חינוכי"לדבר על יד הילדים על כסף.כסף וסקס היו טאבו.איני בדעה זו.
זליכה זה היה מרמת גן ?ושמו היה סלים?גם הוא היה עיתונאי בעתון ערבי.הוא היה דודו של בעלי הראשון,המנוח.הזילכאים(שינו שמם לזילכה בארץ)היו בחו"ל בנקאים וכשהגיעו לארץ עם פרוץ המהומות בעיראק עם עלייתו לגדולה של היטלר בגרמניה,עלו עם כסף לארץ והתמקמו ברמת גן .החשב הכללי זליכה,אף הוא מאותו השבט והוריו עדיין גרים ברמת גן.היו גם זליחה,אלה היו היותר דלים במשאבים.בכל אופן לא תוכל להשיב לאף אחד מהם את הגרוש כי כבר אינם בעולמנו.
ראשית, טעיתי. באמת היה זה זילכה. במשך עשרות שנים השתבש לי השם. את השם הפרטי כנראה לא ידעתי. כן, זילכה היה מרמת גן. למען הדיוק - משכונת רמת יצחק ברמת גן.
את האירוע אני זוכר היטב וברי לי שלא אחזיר את הכסף לאיש עצמו, אבל נראה לי שעצם הזיכרון יש בו הערכה רבה.