סן רפאל

בתוך ההפתעה שנמסרה לנו כאילו אנחנו בחיפה. התעקשותנו שאנחנו בלימסול ובמימיה הטריטואלים. לא עזרה, נאמר לנו במפורש שמקומותינו נמסרו לאחרים. ושננסה בסן-רפאל או פאפוס.
גם הטענה שיש לנו תקלה במנוע, לא עזרה לדברי מנהלת המרינה כל היכטות הישראליות מגיעות עם תקלת מנוע. החלטנו להמשיך אך חישובינו הראו שנגיע לפאפוס בלילה. ומעגן פאפוס מוקף שוניות סלעים ולמרות שלש' סקיפרנו נסיון והיכרות רבה הוא בחר שלא. נותרה האפשרות של מרינה סן רפאל. שהיא מרינה של מלון הילטון או שרתון, ויוקרתית, מבוקשת ופלצנית מאד מאד. והפעם כמו ישראלים טובים נכנסנו למרינה, חיפשנו מקום, ונקשרנו . ואז התקשרנו למנהלת המרינה. למרות שאת נווט המרינה ראינו כל זמן מקרקר סביבנו ומבקש לצאת כי אין מקום. ואנו המשכנו לטעון שאין לנו ברירה, ויש לנו תקלה במנוע. וראינו את אי האמון על פני הנוט ועוזרו. הוחלט ש-ש' סקיפרנו יגש למנהלת המרינה לליבון הדברים. תוך כדי המתנה סקרנו את הסביבה והשכונה. ומיד ראינו שאנו ממש אבל ממש לא בשכונה שלנו. ספינתנו שכל כך היינו גאים בה. יכלה להחשב לסירת עזר או שרות לשכנותיה. יכטות שכל אחת מהן עולה מעל למיליון דולר הביטו עלינו בפליאה, שעשוע, וחיוך שתוהה ואומר "איך אפשר לשוט בקליפת אגוז כזו ? ומאידך, הקליפה הזאת עברה בהצלחה את הסערה שריתקה אותנו למרינה !?!"
תוך כדי השתאות הדדית חזר ש' והודיע בשורה טובה ורעה. הטובה: נתפנה מקום מאחר וספינת קטמרן שהזמינה מקום לא תגיע עקב הסערה. הרעה : המחיר הילטון . הובלנו למקומנו ע"י נווט המרינה ונקשרנו כהלכה. אני במסגרת טכניותי הייתי צריך לפתור את בעית המנוע. יצאתי מהספינה ופניתי ליכטה השכנה מנועית המתנשאת ל-4 קומות וסיפרתי לו בקיצור את את בעיתינו ושאלתי אותו אם הוא יודע איפא אוכל לרכוש צינור כזה (כשאני בטוח שאני מדבר עם איש שרות או עובד של בעל היכטה ) הוא הזמין אותי לעלות ליכטה ואמר שיש לו כל מיני צינורות ואולי אחד יתאים לי . עליתי ליכטה וירדנו 2 קומות לחדר המנועים שכלל 2 מנועים ענקים ועוד 2 מנועים גדולים. לגנרטור ומשאבות. חשבתי לעצמי שהמנוע הקטן ביותר כאן יותר מכפול מהמנוע שלנו. מארחי החל לפתוח תאים המכילים כל מיני צינורות אבל לא מתאימים. התחלתי להודות לו והוא אמר " חכה יש עוד מקומות" וכך עלינו לקומת הכניסה עוברים בדרך כמה אנשים ממוצאים שונים, בעיסוקים שונים ועם כולם לחצתי ידיים,שמות, מה שלומך. והלאה. וגם שם פתח מחסן חלפים וחלקים, וגם שם צינורות אבל לא מתאימים. ושוב תודה ושוב חכה יש עוד. ועלינו לקומת הגג ושם בארגז החסנה היה צינור מתאים בקוטר, משוריין אך בחוט פשתן ולא נירוסטה . באורך מעל למטר אני הצטרכתי פחות מרבע האורך. ואז הוא אומר לי קח הכל שלא יחסר לך. הבהרתי שאיני בטוח שזה יתאים ושאלתי כמובן אם הוא לא צריך אישור הבעלים ? הוא צחק מכל הלב וענה שהוא הבעלים. שלף ממקרר ליד 2 בקבוקי בירה פתח אותם ומסר לי אחד והמשיך בעניין הצינור אין טעם לדבר על תשלום, ואם הוא לא יתאים אני יכול למסור אותו למישהו אחר נצרך. הקשנו בקבוקים ואגב תודות ושתיה ושיחה התברר שהאיש לבנוני, נוצרי, שידע שאנחנו ישראלים, לפי הדגל והעברית שדיברנו, ושהוא שונא את החיסבלה ונסראלה יותר מאיתנו.
חזרתי לספינתנו, החלפתי את הצינור, הנענו והצנור החדש עמד במבחן. סיפרתי לצוות את מקור הצינור. והחלטנו לצאת לארוחת ערב המסעדה קפריסאית ולהטעים את ב' הצעיר מהו "מאזה" קפריסאי. (שהיום קוראים לזה במקומותינו ארוחת טאפאס ). שאלנו במשמר המרינה איפא יש מסעדה טובה ומתאימה. ולתדהמתינו, היו מודעים כבר לעניין החלפת הצינור, ושאכן היתה בעית מנוע. היחס אילינו היה כאל בנים אבודים ששבו. מפקד המשמרת התעקש להסיע אותנו למסעדה ברכבו הפרטי. כל הדרך ואגב השיחה חזר ושאל למה ישראל מנסה לחדש ולשקם את יחסיה עם טורקיה ? וקפריסין היא הידידה האמיתית וההיסטורית . מיד הבענו הסכמה מלאה. והבטחנו שבחיים לא נסכים שמה שלא יקרה זה לא יפגע באהבתינו ויחסנו לקפריסין.