לקחת ט באב-כתב פרופ יוסי גמזו

יוסי גמזו
לֶקַח תִּשְעָה בְּאָב
 
                                                     לִפְנֵי יוֹמַיִם חָל אֶצְלֵנוּ יוֹם תִשְעָה בְּאָב
      יוֹם חֻרְבָּנָם שֶל שְנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּש בּתוֹלְדוֹתֵינוּ
                                                     וְזֶה, בְּזִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי, יוֹם נִכְאָב
                                                     מֵאָז נְבוּכַדְנֶצָּר וִימֵי טִיטוּס עַד יָמֵינוּ.
 
      אַךְ אִם חוּשַי אֵינָם מַטְעִים אוֹתִי וְאִם הֵבַנְתִּי
                                                     נָכוֹן וּבְלִי פְּשָרוֹת אֶת לְקָחָיו הַיְּשָנִים 
    שֶל קוֹד הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר, זֶה לֶקַח רֶלֶוַנְטִי
   גַם לִמְצִיאוּת חַיֵּינוּ כָּאן אַחְרֵי אַלְפֵי שָנִים.
 
וְאֵם מִלֶּקַח כֹּה עַתִּיק גַּם הֶעָתִיד נֻבָּא פֹּה
    כְּבָר בַּמַּסֶּכֶת הַקְּרוּיָה "שַבָּת", סֵדֶר "מוֹעֵד",
                                                    כִּי בַּעֲווֹן שִׂנְאַת חִנָּם וּמְרִיבָה רַבָּה פֹּה
                                                    בֵּיתוֹ שֶל יְהוּדִי גַּם מִתְנוֹדֵד וְגַם רוֹעֵד –
 
 הֲרֵי שֶלֹּא בֵּיתּוֹ שֶל פְּרָט בִּלְּבַד צָפוּי לְהֶרֶס
                                                   מִכָּל זַעֲזוּּעֵי זִבְחֵי הָרִיב וְהַמָּדוֹן
                                               שָעָה שֶהַפִּצּוּל הַסֶּקְטוֹרְיָאלִי נוֹטֵף אֶרֶס
                                                   וְהַלְּכִידוּת הַלֱּאֻמִּית צְפוּיָה לַאֲבָדוֹן
 
                                                  כִּי אִם גַּם הָרָעָה שֶעַל עַצְמֵנוּ כָּאן הֵבֵאנוּ
                                                  בְּיֵצֶר הַפִּלּוּג הַמְּשַׂחֵק מִשְׂחָק אָיֹם
                                                  לִידֵי אוֹיְבֵינוּ הַכְּמֵהִים תָּמִיד לְהַחְרִיבֵנוּ
                                                  וּבְיָדֵינוּ אָנוּ נַעֲשֵׂית מְלַאכְתָּם יוֹם-יוֹם
 
            עוֹד מִתְּקוּפַת בַּיִת רִאשוֹן, בִּפְלוֹש רוּחוֹת-עִוְעִים כָּאן
                                                 לָעָם הַזֶּה בִּשְנַת חֲמֵש מְאוֹת שְמוֹנִים וָשֵש
    לְפְנֵי סְפִירַת כָּל הַנּוֹצְרִים וְכֵן בִּשְנַת שִבְעִים כָּאן
                                                 לִסְפִירָתָם, כְּשֶגַּם בַּיִת שֵנִי עָלָה בָּאֵש.
 
                                                 וְכָךְ כַּיּוֹם, כְּשֶכָּל מִגְזָר נִפְרָד עוֹמֵד עַל מֶקַח
                                                 הָאִינְטֶרֶס הַצַּר שֶל קְרִיזַת אֲנוֹכִיוּתוֹ
                                                 כֻּלָּנוּ, עַד הַיּוֹם, עוֹד לֹא לָמַדְנוּ אֶת הַלֶּקַח
                                                 שֶל בַּיִת שֶסְּדָקָיו פּוֹגְעִים בְּעֶצֶם הֱיוֹתוֹ.
 
כִּי זֶהוּ מִנְהָגָם שֶל הַסְּדָקִים: כָּל זַעֲזוּעַ
בִּיסוֹדוֹתָיו שֶל כָּל בִּנְיָן, גַּם עִם קִירוֹת עָבִים,
מֵאִיץ כָּאן קָטַסְטְרוֹפָה שֶיּוֹצְרֶיהָ לֹא חֲזוּהָ
כִּי כְּמוֹ שִׂנְאַת חִנָּם: גַּם הַסְּדָקִים מִתְרַחֲבִים.
 
וְאַף שֶשּוּם אֶזְרָח בְּדֶמוֹקְרַטְיָה לֹא שוֹכֵחַ
כִּי חִלּוּקֵי-דֵּעוֹת הֵם לֶגִיטִימִיִּים תָּמִיד
יֵש מַצָּבֵי קִיצוֹן שֶהַחֻרְבָּן בָּהֶם נוֹכֵחַ
 בְּכָל פָנָטִיּוּת כְּמִין פְּסִיכוֹזָה לְאֻמִּית
 
 
 וְהִיא, שָם בַּסְּדָקִים, אֵינָהּ קוֹפֶאת בִּסְטָטוּס סְטָאטִי
 כִּי אִם, כְּכָל גִּדּוּל מַמְאִיר, מַרְבָּה אֶת גְּרוּרוֹתָיו
וְחֹסֶן לְאֻמִּי , כְּשָנְּגִיף זִיקָא הַפָנָאטִי
חוֹתֵר בּוֹ כְּמוֹ טֶרְמִיטִים עַד עֻמְקֵי יְסוֹדוֹתָיו
 
עָתִיד לְהִתְנַקֵּם בָּנוּ כֻּלָּנוּ אִם חֲלִילָה
                          אֶת לֶקַח חֻרְבָּנָם שֶל שְנֵי בָּתֵּי-מִקְדָּש שְׂרוּפִים
הַפַּעַם לֹא נִלְמַד כִּי תְבוּנָתֵנוּ לֹא הוֹעִילָה
לִזְכֹּר אֵיךְ כָּל רִבּוֹנוּתֵנוּ, כְּבִנְיַן קְלָפִים,
 
                          קָרְסָה כְּפִי שֶאוֹמֶרֶת מָסָרְתֵּנוּ בְּרֹב צֶדֶק
בְּגְלַל שִׂנְאַת חִנָּם וּמִלְחֲמוֹת-אָחִים מָרוֹת
בָּהֶן בִּמְקוֹם לִרְדֹף עִם שְלַל חָמְרֵי-אִטּוּם כָּל סֶדֶק 
רוֹדְפִים אָנוּ אִיש אֶת אָחִיו כְּמוֹ אָז, לִפְנֵי דּוֹרוֹת.