תפיסת הגאולה אצל התנאים - פרק א'

פרק א': תחילת עיסוקם של התנאים בגאולה
י. קלויזנר מציין בספרו (עמ' 229) כי מוזר הדבר שאף על פי שבתקופת הדור הראשון של התנאים התפרסם "ספר מזמורי שלמה" (45 לפנה"ס) המכיל רעיונות משיחיים, מכל  הפרושים והתנאים הללו (יוסי בן יועזר, יוסי בן יוחנן, יהושע בן פרחיה, ניתאי הארבלי, יהודה בן טבאי, שמעון בן שטח, שמעיה ואבטליון, הילל ושמאי), לא נשאר לנו אף מאמר משיחי אחד!
הסיבה היא לדעתו שבתקופת מלכי חשמונאי האחרונים, ואפילו בתקופת הורדוס היו בידי בית חשמונאי ובידי החכמים  השלטון המדיני וההנהגה הפנימית, והם פחדו לאבד אותם ע"י "דחיקת הקץ".
לדעה זו שותף גם א', א' ,אורבך (עמ' 598) האומר כי כל עוד עמד על מכונו המקדש, והונחה להם מידה של עצמאות בעניינים הפנימיים, לא ראו החכמים בציפייה המשיחית עניין אקטואלי.
לדעת קלויזנר בגלל חורבן הבית והאסון שהוא סימל, חזרו וניעורו התקוות המשיחיות (עמ' 231). היסוד של המשיחיות הזו היה מדיני (וגם הרצון לנקמה). קלויזנר טוען, כי מן האבל על חורבן בית המקדש צמחה תקווה משיחית מזן חדש, ודבר זה הוליד ציפיות למשיח שייקום ברומי את הדם השפוך ויחזיר את עטרת ישראל לישנה. לדעת קלויזנר הלכי הרוח שנולדו אחרי המרד הגדול והחורבן מסבירים את פרוץ מרד בר-כוכבא ואת תמיכת ר' עקיבא במרד.
אכן גם אורבך סבור כי עם חורבן הבית ועם כל הכרוך בו חלה תמורה רבה בשאלת הגאולה ובתפיסתה, ולצד מקורות אפוקליפטים כ"ספר עזרא הרביעי", חזון ברוך", אנו מוצאים שפע של דרשות חז"ל העוסקות בבעיות הגאולה.
חזון עזרא וחזון ברוך הסורי  אשר נתחברו בדור הסמוך לחורבן המקדש, משקפים את היאוש שאחז בחלק מהציבור היהודי לאחר החורבן:
"התפייסי בצרתה של ציון,
ותתנחמי בכאבה של ירושליים,
כי הנה את רואה
את מקדשנו שמם,
ואת מזבחנו הרוס
ואת היכלנו חרב..."
(חזון עזרא, חיזיון רביעי,י; 20 – 22; תרגם: י' ליבס)
תיאור האסון אשר פקד את יהודה בא לידי ביטוי גם "בחזון ברוך הסורי":
"אשרי  האיש אשר לא נולד
ואנחנו החיים אוי לנו,
ואשר הגיע אל ירושלים...
ואתם חתנים, אל תבואו,
ואתן נשים אל תתפללנה,
ותגלנה חשוכות בנים,
ולמה תלדנה בעצב..."
(חזון ברוך הסורי,(חזון ברוך א), מהדורת כהנא, י:6 – 16).
לדעת גדליהו אלון ניתן ללמוד מהמקורות הללו "על המבוכה הצער והכאב, שתקפו את דור החורבן, את עומק היגון והתהייה הקרובים ליאוש"[1].
כך סבור גם ספראי[2]:"רבים פרשו מניהול חיים תקינים ושקעו ביאוש וחדלו למלא את תפקידם".
בבדיקה שעשינו מתגלה תמונה שונה של הלכי הרוח שנפוצו בעם ובקרב החכמים.
אמנם בספרות חז"ל מופיעים ביטויים לגודל האסון אך אין זו הנימה השלטת בקרב החכמים. אמנם מצד אחד אנו מוצאים ביטויי יאוש בין חכמים מחורבן בית המקדש:
"רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. אמר רבא: וכל יום מרובה קללתו משל חברו"[3] (סוטה מא, ע"א).
יש לזכור כי הפרושים היו מעורבים בעבודת בית המקדש, ולפעמים הכתיבו לכוהנים את סדריו: "שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין ומתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו "שנאמר (ויקרא ט"ז) 'וכפר בעדו ובעד ביתו' ביתו זו אשתו אמרו לו אם כן אין לדבר סוף... "(משנה מסכת יומא פרק א משנה א)
לדעת מנחם מור[4], אין זו הנימה, נימת היאוש, השלטת במקורות התלמודיים של אותה תקופה. על הנימה השלטת בקרב החכמים ניתן ללמוד לדעת מור מהמדרש הבא:
משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין ניטפל להן ר' יהושע אמ' להן בניי מפני מה אין אתם אוכלין בשר אמרו לו נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל אמ' להן לא נאכל ומפני מה אין אתם שותין יין אמרו לו יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל אמ' להם לא נשתה אמ' להם אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאין בכורים בעצרת שתקו.
אמ' להם (ר' יהושע):בניי להתאבל יותר מדיי אי אפשר ושלא להתאבל אי איפשר אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם, עושה אדם צרכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלם.עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם שנ' אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו'.וכל המתאבלים עליה בעולם הזה שמחים עמה לעולם הבא שנ' שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה וגו'. (תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק טו הלכה יא - טו ).
במדרש זה אנו רואים כי ר' יהושע מהחשובים שבחכמי דור יבנה, מבקש להחזיר את החיים לתיקונם, על אף החורבן, מחשש לתגובות קיצוניות שיערערו את חיי האומה.
בניגוד לאלון וספראי, העלו חוקרים לאחרונה, מסקנות שונות לגבי הלכי הרוח ששררו ביהודה לאחר החורבן. לדעת גודבלט, תיארוכם של ביטויי האבל העמוק במקורות חז"ל סמוך לחורבן מוטל בספק. המקורות מהספרות הפסוידו-אפיגרפית אינם מבטאים הלכי רוח של כלל הציבור ביהודה בשנים שלאחר החורבן. לכן מסקנתו היא כי אין ראייה מן המקורות למשבר רוחני עמוק בחברה היהודית.
כך גם סבור נויסנר[5] הרואה בתגובתו של זרם אפוקליפטי זה רק אחת מתוך 4 תגובות לחורבן הבית, שרווחו בחברה היהודית לאחר החורבן, וודאי שלא היה זה הזרם השליט
חוקר אחר בשם סאלדריני (A.Saldarini.J)[6] טוען כי עפ"י המקורות התלמודיים עולה כי תגובת בני דור החורבן מצאה ביטוי בשתי דרכים עיקריות: הדרך האחת הייתה הסתגלות למציאות החדשה ודרך זו הובילה ליצירת ההלכה של התנאים ולבסוף ליצירת המשנה. הדרך השנייה האחרת הייתה בטיפוח ציפיות לבניין בית המקדש והיא הובילה לבסוף למרד בר כוכבא.
המדרשים הבאים מבטאים יפה את שתי המגמות:
"פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו,  וראה בית המקדש חרב.  אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. 
אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. 
שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח".  (אבות דרבי נתן, נוסח א', ד, ה; מהדורת שכטר).
יש לציין כי הרעיון של  מרכזיות אלמנטים אחרים בעבודת ה' הועלה ע"י חכמים זמן רב לפני ריב"ז:
שמעון הצדיק היה משיירי אנשי כנסת הגדולה
הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד:
על התורה, 
ועל העבודה,  (עבודת המקדש – א.ק).
ועל גמילות חסדים (מסכת אבות, א).  
 
על התורה כיצד?
הרי הוא אומר: (הושע ו) "חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוהים מעולות". 
...ותלמוד תורה חביבה לפני המקום מעולות, לפי שאם אדם למד תורה, יודע דעתו של מקום. שנאמר: (משלי ב) "אז תבין יראת ה' ודעת אלוהים תמצא". 
מכאן לחכם שיושב ודורש בקהל, שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם לגבי מזבח.  (אדר"ן, פרק ד)
ושוב, לעומתם ישנו מדרש של רבי יהודה בר'  אלעאי, מהדור הרביעי של התנאים (שאמנם לא שייך לדור החורבן, אך אפשר ללמוד ממנו עד כמה הזרם שראה חשיבות בחידוש המקדש היה חזק בין החכמים:
"כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו, וגשמים יורדין בזמנן. שנאמר: (דברים יא) "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו' ונתתי עשב בשדך לבהמת. 
ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת, אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדין בזמנן, שנאמר: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר". (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לג, עמוד ב(.
הזרם המתון, של ריב"ז ניצח בהאבקות הזו לפחות לכמה עשרות שנים, וההנהגה עברה באופן בלעדי לידי בית הלל[7]. בן-שלום מסביר את היעלמות בית שמאי מהזירה הפוליטית בכך שבית שמאי נהרס וירד מהבמה ההיסטורית בגלל כשלון תפיסתו ואמונתו הקנאית בדחיקת הקץ. אפשר להצביע על שלוש סיבות להפסקת קיומו של בית שמאי כבית מאורגן ובעל כושר פעולה אחרי החורבן, טוען בן-שלום: רוב אנשיו נכחדו במרד.
אנשי הזרם הזה נכנסו לייאוש ומשבר רוחני אחרי כשלון המרד.
הלכת בית שמאי לא הייתה מסוגלת להתפשר עם המציאות המשתנה[8] 
 
 
 
 
 
 
  [1] אלון, תולדות, א, עמ' 31.[2] ספראי, בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה, עמ' 20[3]  יש באימרה זו, רבדים אחדים: החלק הראשון נמסר משמו של ר' יהושע שהיה בן דור החורבן. דבריו נמסרים מפי רבן שמעון בן גמליאל, נשיא הסנהדרין בדור שלאחר מרד בר כוכבא. החלק השני הם דברי רבא, מחכמי בבל, באמצע המאה הרביעית לספה"נ.[4] מרד בר-כוכבא, עוצמתו והיקפו, עמ' 22[5] J.Neusner ,"Judaism in a Time of Crisis: Four Responces to the Destruction of the Second Temple", Judaism, 21, 1972, pp 314-327.).
 [6] ראה רשימה ביבליוגרפית[7] כך סבור גם אלון: אלון מחקרים, א, עמ' 255[8] בן-שלום, עמ' 274