הפילגש בגבעה -ויום אהבה.

הפילגש בגבעה ויום האהבה.
 
הנה בפתח חג האהבה החל בט"ו באב.
למעשה זה היה יום קשה לעם ישראל, עם הזמן הפכו אותו לחג האהבה.
 
זו אולי אחת הפרשיות המסעירות ביותר בתנ"ך, (שופטים יט- כא).
זהו הסיפור: איש מבית–לחם, משבט לוי, לקח את פילגשו לכיוון ירושלים. הם חנו באחת מערי בנימין. הלילה ירד והם חיכו שמישהו יזמין אותם אליו ללינת לילה. איש אקראי שהגיע מהשדות, הזמין אותם ללון אצלו.
כשאנשי הגבעה משבט בנימין, שמעו שיש אורח זר במקום, התקבצו סביב בית המארח ודרשו ממנו שייתן בידם את האיש. המארח שמר על האורח בחירוף-נפש, כיאה להכנסת אורחים כפי שהובטח לו ("האוכָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן").
המארח הציע לאנשי בנימין את בתו, שהיא עדיין בתולה ואת הפילגש ושיעשו בהן כרצונם (לא יאמן)...
("הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה -נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הזאת").
האורח לא הסכים למחווה של המארח להוציא את בתו. הוא הוציא בכוח רק את פילגשו. אותה פילגש נפלה להתעללות קשה מהגברים במקום. היא ניסתה להגיע לבית המארח. כשכשלו כל כוחותיה, היא נפלה על מפתן הדלת ונפחה את נשמתה.
בעלות השחר, כשהאורח יצא לדרכו מבית המארח, ראה את פילגשו על סף הדלת כשידיה מושטות קדימה וללא רוח חיים. הוא הקים זעקה גדולה. בחמתו ביתר את גופתה לשניים עשר חלקים ופיזר אותם בין שניים עשר השבטים. עם היוודע הדבר ברבים, כל העם הזדעזע מהמקרה ודרש להסגיר לידיו את האנשים שעשו את המעשה הנורא.
("מָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם. וְעַתָּה תְּנוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וּנְמִיתֵם, וּנְבַעֲרָה רָעָה, מִיִּשְׂרָאֵל; וְלֹא אָבו").
בני בנימין לא הסכימו להסגיר את האשמים במעשה. העם איים עליהם שבמידה ולא יענו לדרישתם, הם יצאו במלחמה נגדם ולא יתנו להם להינשא לבנות העם. ("אִישׁ מִמֶּנּוּ, אָרוּר, נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.("
 
מאחר ושבט בנימין התעקש לא להסגיר את אנשי במעשה, בני ישראל יצאו נגדם במלחמה. במלחמה נפלו כ - 25,000 גברים משבט בנימין. עם הזמן השבט הצטמצם, עקב המלחמה ובשל מחוסר בנשים. כך שהיה חשש שהשבט בסכנת הכחדה. הדבר הדאיג את בני ישראל, ("נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאל").
כאן הייתה להם בעיה, הרי הם נשבעו שלא להשיא את בנותיהם לאנשי בנימין.
ואיך יפרו נדר? טקסו עצה ומצאו פתרון. במקום לתת את בנותיהם מרצונם - בני בנימין יחטפו את הבנות. (לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים).
וכך עשו: 
בנות בתולות מיבש גלעד ומבנות ישראל, לבשו לבן ויצאו לחולל בכרמים כשהירח מלא לאורכו של הליל. הגברים משבט בנימין יצאו לכרמים, על מנת שכל גבר יחטוף נערה שמצאה חן בעיניו ושתהיה לו לאישה. כך שלמעשה הבנות לא ניתנו לשבט בנימין מרצון אלא נחטפו. כל זה על מנת לא להפר את שבועתם.
בתקופה ההיא, מנהג זה הפך למסורת שביום ט"ו באב בנות ישראל, תלבשה לבן ותצאנה לכרמים שבשילה. וכיום זה הפך להיות יום אהבה.
לפעמים אנחנו חוגגים חגים ולא תמיד יודעים מהי הסיבה.
איך שמשון אמר: "מעז יצא מתוק".