הפילגש בגבעה -ויום אהבה.

הפילגש בגבעה ויום האהבה.
הנה בפתח חג האהבה החל בט"ו באב.
למעשה זה היה יום קשה לעם ישראל, עם הזמן הפכו אותו לחג האהבה.
זו אולי אחת הפרשיות המסעירות ביותר בתנ"ך, (שופטים יט- כא).
זהו הסיפור: איש מבית–לחם, משבט לוי, לקח את פילגשו לכיוון ירושלים. הם חנו באחת מערי בנימין. הלילה ירד והם חיכו שמישהו יזמין אותם אליו ללינת לילה. איש אקראי שהגיע מהשדות, הזמין אותם ללון אצלו.
כשאנשי הגבעה משבט בנימין, שמעו שיש אורח זר במקום, התקבצו סביב בית המארח ודרשו ממנו שייתן בידם את האיש. המארח שמר על האורח בחירוף-נפש, כיאה להכנסת אורחים כפי שהובטח לו ("האוכָּל-מַחְסוֹרְךָ עָלָי; רַק בָּרְחוֹב, אַל-תָּלַן").
המארח הציע לאנשי בנימין את בתו, שהיא עדיין בתולה ואת הפילגש ושיעשו בהן כרצונם (לא יאמן)...
("הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה -נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הזאת").
האורח לא הסכים למחווה של המארח להוציא את בתו. הוא הוציא בכוח רק את פילגשו. אותה פילגש נפלה להתעללות קשה מהגברים במקום. היא ניסתה להגיע לבית המארח. כשכשלו כל כוחותיה, היא נפלה על מפתן הדלת ונפחה את נשמתה.
בעלות השחר, כשהאורח יצא לדרכו מבית המארח, ראה את פילגשו על סף הדלת כשידיה מושטות קדימה וללא רוח חיים. הוא הקים זעקה גדולה. בחמתו ביתר את גופתה לשניים עשר חלקים ופיזר אותם בין שניים עשר השבטים. עם היוודע הדבר ברבים, כל העם הזדעזע מהמקרה ודרש להסגיר לידיו את האנשים שעשו את המעשה הנורא.
("מָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם. וְעַתָּה תְּנוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וּנְמִיתֵם, וּנְבַעֲרָה רָעָה, מִיִּשְׂרָאֵל; וְלֹא אָבו").
בני בנימין לא הסכימו להסגיר את האשמים במעשה. העם איים עליהם שבמידה ולא יענו לדרישתם, הם יצאו במלחמה נגדם ולא יתנו להם להינשא לבנות העם. ("אִישׁ מִמֶּנּוּ, אָרוּר, נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.("
מאחר ושבט בנימין התעקש לא להסגיר את אנשי במעשה, בני ישראל יצאו נגדם במלחמה. במלחמה נפלו כ - 25,000 גברים משבט בנימין. עם הזמן השבט הצטמצם, עקב המלחמה ובשל מחוסר בנשים. כך שהיה חשש שהשבט בסכנת הכחדה. הדבר הדאיג את בני ישראל, ("נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאל").
כאן הייתה להם בעיה, הרי הם נשבעו שלא להשיא את בנותיהם לאנשי בנימין.
ואיך יפרו נדר? טקסו עצה ומצאו פתרון. במקום לתת את בנותיהם מרצונם - בני בנימין יחטפו את הבנות. (לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים).
וכך עשו:
בנות בתולות מיבש גלעד ומבנות ישראל, לבשו לבן ויצאו לחולל בכרמים כשהירח מלא לאורכו של הליל. הגברים משבט בנימין יצאו לכרמים, על מנת שכל גבר יחטוף נערה שמצאה חן בעיניו ושתהיה לו לאישה. כך שלמעשה הבנות לא ניתנו לשבט בנימין מרצון אלא נחטפו. כל זה על מנת לא להפר את שבועתם.
בתקופה ההיא, מנהג זה הפך למסורת שביום ט"ו באב בנות ישראל, תלבשה לבן ותצאנה לכרמים שבשילה. וכיום זה הפך להיות יום אהבה.
לפעמים אנחנו חוגגים חגים ולא תמיד יודעים מהי הסיבה.
איך שמשון אמר: "מעז יצא מתוק".
יום האהבה - סיפור על 'מארח, אורח ופלגשו, ואנשי שבט בנימין.
גיטה בסיפורה המרתק כותבת ומסבירה אודות מקורו של 'יום האהבה', אותו אנו חוגגים בט"ו באב.
כיצד עם ישראל, בסופו של דבר, חס על שבט בנימין, ומצא פתרון להמשך קיומו, לאפשר לו להשיג בנות, רעייות, בכך שבנות שילו היפות תצאנה לחולל בכרמים, ו"להחטף" על ידי אנשי שבט בנימין...
סיפור כואב, על גורלה המר של פלגש אומללה.
וכפי שכתבת: "מעז יצא מתוק".
תודה על סיפור כל כך יפה. (פרח).
היי נדב,
תודה על תגובתך.
הסיפור לא יאמן. גם כיום אנו שומעים דברים מחרידים.
בכל זאת, אם זה היה קורה עכשיו זה היה מזעזע את אמות הסיפים.
הנחמה היחידה בסיפור, היא הכנסת האורחים של הזקן,
והדאגה של העם לבני בנימין שלא יכחד שבט מישראל.
שנשמור על שפיות ושיהיה רק טוב.
יום נפלא.
ופרושים היטב מול עיניינו המישתאות:על מה ולמה?כאז כן היום
על שניי עיניינים מתוך הסאגה הענקית והמכוננת רוצה להיתייחס:
האחד זהו מאבק - טיטאנים - אימתני של העברת בית-המלוכה
[שאול] דהיינו -משבט - ביניימין - לשבט-יהודה [דוד] ול'''עולם'''
ובמאבקים כאלה כידוע נהרות של דם נישפכו ואוליי עדיין...
השני, בהיתייחסותי, הינו הבחירה-הפרשנית שלי הינה כמו רבים
וטובות, פחות, הצד - הסיפורי - עלילתי - עובדתי ויותר הנימשל,
המטאפורי, ספר-התנ'''ך כספר תיאולוגי - מיתולוגי - מכונן יחסיי
- עם ואל - אב - עליון - בורא ומחולל כל ואחראיי לכל
[ פחות כואבת שפיכות - הדמים! יש על מי להטילה ]
הסיפור הזה תמיד מעורר בי הרבה תהיותומזעזע את הנפש.אבל החטיפה"היתה תרגיל.ידוע מהמקורות המאוחרים של אחד ידע את מי הוא בא לחטוףוהיא המיועדת ידעה וקיוותה להחטף על ידו,על כן לובשים לבן גם בחתונה כי החטיפות האלה היו חתונות למעשה.ההורים היו מסדרים את העניינים ביניהם לני התאריך ואז הבנות בטו באב היו יוצאות לרקוד והגברים כאילו חטפו אותם.זה היה אז די נחמד ומשעשע.באמת מקור המינהג-מזעזע.
יאמרו לבן מסמל טוהר.נכון,אבל במזרח הרחוק הלבוש הלבן מסמל אבל.
מדובר ב"רע במיעוטו" ותו לא
עמליה, יפה לך ההתמצאות במלוכה וכפי שכתבת: "כאז כן היום" גם קוהלת כותב: " מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין חדש תחת השמש". אומרים: שהאדם הנו רע מנעוריו.
אריאל, אכן יש בינינו מחלוקות ולא תמיד אנחנו מאוחדים, אבל עד מלחמת אחים זה רחוק.
מה שכן, אומרים היכן שיש שני יהודים ישנן עשר דעות.
טובה, הבגדים הלבנים שלבשו הבנות הן הושאלו. כולן לבשו פחות או יותר בגדים דומים. כך שתיראנה כשוות והגבר "החוטף" לא יחפש דווקא את בעלת המלבוש היוקרתי ואת מעמדה.
לשבט בנימין ניתנה המלוכה. הרי שאול הנו מבני בנימין. הוא הומלך ע"י שמואל. שאול היה מופתע שבוחרים אותו למלוכה מהשבט הכי קטן וזה.כתוצאה מהמלחמה.
וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה.
עמיר, תלוי מה זה "הרע במיעוטו".מה שלא יהיה זה מזעזע. דבר מעין זה לא ניראה במחוזותינו.
שוב תודה על התגובות והמשך ערב טוב.