מושג הקוראלציה בין אדם ואלוהים אצל הרמן כוהן
היחס בין האדם והאלוהים במשנתו של הרמן כהן
מבוא
מושג ה'קורלציה' במשנתו של הרמן כהן, ריתק אותי מתחילת המפגש איתו. באמצעותו ביקש כהן ליישב את הסתירה הקיימת לכאורה בין מה שנראה כבסיס ההטרונומי, היינו הכפוי מבחוץ, של מצוות התורה, לבין הדרישה הקאנטיאנית להעמיד את החובה המוסרית של האדם על בסיס תבוני אוטונומי בלבד.[1] כידוע כהן חרג מהשקפותיו המוקדמות, כאשר יצא לגמלאות ב-1912. את הרעיונות החדשים שלו הוא הציג בשני ספריו המאוחרים, ועבודתי עוסקת בתקופה זו, תוך הסתמכות על ספרו האחרון – "דת התבונה ממקורות היהדות (1919)[2].
שאלתי המרכזית הייתה כיצד כהן הפך את היוצרות כפי שאומר שביד – אם בתקופה הראשונה שלו האדם היה במרכז בתקופה השנייה שלו האל במרכז. כהן יישם את מושג הקורלציה בתחומים השונים של משנתו, ואכן זהו הדבר שעבודתי מנסה לבחון.
בדעה דומה לשביד מחזיק ארנסט סימון: מושג "הקורלציה" (הצטרפות) הוא מן המושגים העיקריים בפילוסופיה של כהן. זוהי מילת מפתח חשובה לדעת סימון א', ברעיון הקורלציה בין האדם לאל, באה לידי ביטוי המהפכה שעבר כהן בספרו האחרון: "כהן עזב כאן את המוניזם של השיטה האידיאליסטית הבנויה על המרכז כאחד של התבונה האנושית. במקומו באה "הקורלציה" יחס הגומלין בין אלוהים ואדם, שהם כביכול שני שותפים בעלי זכויות שוות בברית שיש לקיימה בפעולה"[3].
הפרק הראשון מנסה להבהיר את המושג 'קורלציה'. השאלה היא האם יחס ההצטרפות אלוהים אדם נע כולו בתחום המוסר, ומבחינה עקרונית ממשיך כהן לראות כמו בתקופתו הראשונה[4] את הדת כהשלמה של המוסר (זאת היא תפיסתו של בן-שלמה). דומני כי כהן לא היה מסכים להנחה כזו, והיה גורס כי יחס ההצטרפות אלוהים אדם חורג מעבר לתורת המוסר[5] והדת כהשלמה של המוסר. זאת היא תפיסת שבייד.
הפרק השני עוסק בדמות האלוהים ובדמות האדם של הרמן כהן. דמות האלוהים של כהן עברה מהפך, כאשר בתקופה הראשונה האלוהים שלו הוא רק בבחינת אידיאה או הנחת יסוד של הפילוסוף. בתקופה השניה, ובה בעיקר עוסקת העבודה, אלוהים של כהן נהפך לישות, לאל בורא גואל וסולח. לדעתי שני טיפוסי האל ממשיכים להאבק גם בתקופה השנייה של כהן, ומכל מקום הם מפרנסים את מושג הקורלציה בין האדם והאל. הדבקות בין האל והאדם מתגלית בתבונה העיונית והמוסרית של האדם, היונקת מתבונתו של האל. ייחוד האל משמעו בתקופה השנייה: אלוהים הוא רוח ויוצר הרוח והתבונה באדם. רוח הקודש באלוהים ובאדם הוא ביטוי לדבקות בין שניהם. אלו הם ביטויים חשובים לקורלציה ביניהם. זהו ביטוי לאותה קירבה בין אלוהים לאדם.
הפרק השלישי עוסק במושג הריע. מה מייחד את הריע? הריע אינו עוד נציג של האנושות, אלא אנו תופסים אותו כאישיות, כסובייקט או כ"אתה". היחס אל הריע שהוא הזולת, מתבטא ברגש מסוים מובחן היטב. אם רגשות היסוד של האתיקה אל הזולת הן כאל אזרח וכאל עמית והם רגשות הכבוד, הרי רגש הרעות הוא רגש של השתתפות בסבל. צערו של הרע הופך לצער שלי. כוח זה של הזדהות פנימית הוא רגש הרעות, והרצון לחלץ את הריע מסבלו מגלה באהבה מימד אחר, מימד שמעבר למוסריות.
הפרק הרביעי עוסק במושג החטא, האשמה, התשובה והגאולה מהחטא. ""אין החטא אלא הנחת יסוד לא פחות ולא יותר" (דת התבונה, עמ' 222). "החטא הוא תכונתו הסגולית של האדם". האשמה הייתה ונשארה תארו של האינדיבידאום" האשמה או החטא הם התכונות הסודיות של היחיד כיחיד. בפרק זה נעקוב אחר התהליך שעובר החוטא דרך התשובה ועד לגאולה.
לעבודה צירפתי נספח העוסק בתפיסת המשיחיות של כהן, בה ניכרים יסודות רבים של קורלציה.
בעבודה התבססתי רבות על מאמרים של שביד, ברגמן רוטנשטרייך, סיני ובן-שלמה. כמו כן, התבססתי על עיון מעמיק בספרו של הרמן כהן "דת התבונה ממקורות היהדות", וכן היה לי חשוב להראות כיצד כהן מתבסס בקביעותיו על מקורות היהדות. [1] טרנר, י', אמונה והומאניזם, הוצאת הקה"מ, ת"א, 2001, עמ' 147[2] מנדס פלור, עמ' 79.[3] 115E.Simon, Philos, Monatshefte der Kant studien 2 ,p.[4] את הגותו של כהן נהוג לחלק ל"תקופת מארבורג", המכונה בעבודתי "התקופה הראשונה", בה עמד בראש האסכולה הניאו-קנטיאנית ול"תקופה השנייה" שהחלה עם פרישתו מאוניברסיטת מארבורג .[5] את הגותו של כהן נהוג לחלק ל"תקופת מארבורג", המכונה בעבודתי "התקופה הראשונה", בה עמד בראש האסכולה הניאו-קנטיאנית ול"תקופה השנייה" שהחלה עם פרישתו מאוניברסיטת מארבורג .
מבוא
מושג ה'קורלציה' במשנתו של הרמן כהן, ריתק אותי מתחילת המפגש איתו. באמצעותו ביקש כהן ליישב את הסתירה הקיימת לכאורה בין מה שנראה כבסיס ההטרונומי, היינו הכפוי מבחוץ, של מצוות התורה, לבין הדרישה הקאנטיאנית להעמיד את החובה המוסרית של האדם על בסיס תבוני אוטונומי בלבד.[1] כידוע כהן חרג מהשקפותיו המוקדמות, כאשר יצא לגמלאות ב-1912. את הרעיונות החדשים שלו הוא הציג בשני ספריו המאוחרים, ועבודתי עוסקת בתקופה זו, תוך הסתמכות על ספרו האחרון – "דת התבונה ממקורות היהדות (1919)[2].
שאלתי המרכזית הייתה כיצד כהן הפך את היוצרות כפי שאומר שביד – אם בתקופה הראשונה שלו האדם היה במרכז בתקופה השנייה שלו האל במרכז. כהן יישם את מושג הקורלציה בתחומים השונים של משנתו, ואכן זהו הדבר שעבודתי מנסה לבחון.
בדעה דומה לשביד מחזיק ארנסט סימון: מושג "הקורלציה" (הצטרפות) הוא מן המושגים העיקריים בפילוסופיה של כהן. זוהי מילת מפתח חשובה לדעת סימון א', ברעיון הקורלציה בין האדם לאל, באה לידי ביטוי המהפכה שעבר כהן בספרו האחרון: "כהן עזב כאן את המוניזם של השיטה האידיאליסטית הבנויה על המרכז כאחד של התבונה האנושית. במקומו באה "הקורלציה" יחס הגומלין בין אלוהים ואדם, שהם כביכול שני שותפים בעלי זכויות שוות בברית שיש לקיימה בפעולה"[3].
הפרק הראשון מנסה להבהיר את המושג 'קורלציה'. השאלה היא האם יחס ההצטרפות אלוהים אדם נע כולו בתחום המוסר, ומבחינה עקרונית ממשיך כהן לראות כמו בתקופתו הראשונה[4] את הדת כהשלמה של המוסר (זאת היא תפיסתו של בן-שלמה). דומני כי כהן לא היה מסכים להנחה כזו, והיה גורס כי יחס ההצטרפות אלוהים אדם חורג מעבר לתורת המוסר[5] והדת כהשלמה של המוסר. זאת היא תפיסת שבייד.
הפרק השני עוסק בדמות האלוהים ובדמות האדם של הרמן כהן. דמות האלוהים של כהן עברה מהפך, כאשר בתקופה הראשונה האלוהים שלו הוא רק בבחינת אידיאה או הנחת יסוד של הפילוסוף. בתקופה השניה, ובה בעיקר עוסקת העבודה, אלוהים של כהן נהפך לישות, לאל בורא גואל וסולח. לדעתי שני טיפוסי האל ממשיכים להאבק גם בתקופה השנייה של כהן, ומכל מקום הם מפרנסים את מושג הקורלציה בין האדם והאל. הדבקות בין האל והאדם מתגלית בתבונה העיונית והמוסרית של האדם, היונקת מתבונתו של האל. ייחוד האל משמעו בתקופה השנייה: אלוהים הוא רוח ויוצר הרוח והתבונה באדם. רוח הקודש באלוהים ובאדם הוא ביטוי לדבקות בין שניהם. אלו הם ביטויים חשובים לקורלציה ביניהם. זהו ביטוי לאותה קירבה בין אלוהים לאדם.
הפרק השלישי עוסק במושג הריע. מה מייחד את הריע? הריע אינו עוד נציג של האנושות, אלא אנו תופסים אותו כאישיות, כסובייקט או כ"אתה". היחס אל הריע שהוא הזולת, מתבטא ברגש מסוים מובחן היטב. אם רגשות היסוד של האתיקה אל הזולת הן כאל אזרח וכאל עמית והם רגשות הכבוד, הרי רגש הרעות הוא רגש של השתתפות בסבל. צערו של הרע הופך לצער שלי. כוח זה של הזדהות פנימית הוא רגש הרעות, והרצון לחלץ את הריע מסבלו מגלה באהבה מימד אחר, מימד שמעבר למוסריות.
הפרק הרביעי עוסק במושג החטא, האשמה, התשובה והגאולה מהחטא. ""אין החטא אלא הנחת יסוד לא פחות ולא יותר" (דת התבונה, עמ' 222). "החטא הוא תכונתו הסגולית של האדם". האשמה הייתה ונשארה תארו של האינדיבידאום" האשמה או החטא הם התכונות הסודיות של היחיד כיחיד. בפרק זה נעקוב אחר התהליך שעובר החוטא דרך התשובה ועד לגאולה.
לעבודה צירפתי נספח העוסק בתפיסת המשיחיות של כהן, בה ניכרים יסודות רבים של קורלציה.
בעבודה התבססתי רבות על מאמרים של שביד, ברגמן רוטנשטרייך, סיני ובן-שלמה. כמו כן, התבססתי על עיון מעמיק בספרו של הרמן כהן "דת התבונה ממקורות היהדות", וכן היה לי חשוב להראות כיצד כהן מתבסס בקביעותיו על מקורות היהדות. [1] טרנר, י', אמונה והומאניזם, הוצאת הקה"מ, ת"א, 2001, עמ' 147[2] מנדס פלור, עמ' 79.[3] 115E.Simon, Philos, Monatshefte der Kant studien 2 ,p.[4] את הגותו של כהן נהוג לחלק ל"תקופת מארבורג", המכונה בעבודתי "התקופה הראשונה", בה עמד בראש האסכולה הניאו-קנטיאנית ול"תקופה השנייה" שהחלה עם פרישתו מאוניברסיטת מארבורג .[5] את הגותו של כהן נהוג לחלק ל"תקופת מארבורג", המכונה בעבודתי "התקופה הראשונה", בה עמד בראש האסכולה הניאו-קנטיאנית ול"תקופה השנייה" שהחלה עם פרישתו מאוניברסיטת מארבורג .
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
שאלת האלוהות, שאלה גדולה היא, וכך, מעסיקה פילוסופים ומביאה לידי הצעות מגוונות, כפי שמופיעות כאן אצלך.
בגדול אני יכולה לסכם לשתי גישות קיצוניות - זו הרואה באל משהו אינדיפרנטי, אדיש, למתרחש, בבחינה, הוא ברא וכעת ישחקו הנערים וכו'. ויש זו הרואה באל דמות של אב, וכאן נכנסת הייראה מפניו, והעשייה הנכונה מתוך הייראה הזאת (לאו דווקא מתוך פנימיות).
כמובן הייתי רוצה שננהג במוסריות ונעשה הטוב כי אני מבינים שכך צריך, ולא מפני איזו יד שעלולה לפגוע אם לא נעשה כך ועשוייה להיטיב עמנו עם כן. ועם זה ישננו הצורך להישען על משהו, בעיקר בעת צרה, ואז המחשבה שכן ישנה איזו ישות מקשיבה אף מגוננת, עשויים להועיל.
כמובן אין לי פתרונים.
כתבת יפה. כל הכבוד