היום שקשה לשכוח.. מלחמת יום כיפור של שנת 1973

ליעקב,

קראתי בעיון כל מילה,למרות התכן הקשה ,כתבת כל כך יפה.מורגש שכתבת בדם ליבך.



לוא אני וועדת חקירה,רק ממה שאתה כתבת הייתי מסיקה על המצב המתוכנן גרוע עד אותו הרגע שהיגעתם לשם ובשני המיקרים,48 וגם 73 לא אתם ,נערים בפעם הראשונה ואנשים שעברו גיל 40 ולא היו צריכים להישלח אלמלא הנודניק,בשני המיקרים לא הייתם צריכים להיות שם.אני מתארת לעצמי כמה זה מבהיל(אולי לא אותך אז?)לעמוד על אותה הגבעה שעברת ולראות את המלחמה כך.

תארת כך שמי שקורא כאילו נימצא לידך.באמת קשה בודאי להיזכר,אך אי אפשר לשכוח.

ואתם עוד מתפללים:ברוך שלא עשני אשה"  אני חושבת שלא היו נשים באותה החזית.וטוב שכך.

ליעקב גרשון

אילו לא אתם בני ה16-17

אילו לא אתם בני ה40-50 ואולי גם בני 60 

לא הייתה לנו מדינה גם הנצחונות, והכשלונות מעידים 

שבזכותכם קמה לנו מדינה ,ואנחנו עדיין קייםים וחיים בה 

גם כדי לזכור ,ולהיזכר בעבר לעתים שמחים ,ולעיתים עצובים ובוכים.

מלחמת 1973 נהרגו מיטב יקירנו ..ומי מת והוא עדיין חיי מתעורר בלילות 

בבהלה מהלם קרב ומחזות של חברים שהלכו ואינם ,,

תודה יעקב יקר ..חתימה טובה.

 

לטובה

לעיתים היה נידמה שזה מישחק מלחמה. . שום דבר לא התנהל לפי הספר. גם כשהגענו למילחמה וזרקו אותנו בשום מקום  הייתה תחושה ששלא ברור מה אנו עושים שם. ..כשבבוקר עלינו על הגיבעה לתידרוך ולפתע הגיח המיג יורה עלינו בתותחיו וזורק פצצה שבנס לא ניפגענו כי  התפזרנו לכל עבר והחולות ספגו את הקליעים. גם אז היה זה כעין מישחק.   מישחק החתול והעכבר. .. חילקו אותנו לחוליות בני  4 כל אחד  וכל חוליה בנתה לה עמדה. חחח עמדה שחפרנו בחולות על הגיבעה  מספיק עמקה בכדי שנוכל לשבת.בה כשיגיעו המיגים. כיסינו אותה ברשת הסואה ובין תקיפת מטוסים אחת לשניה  ישבנו ושיחקנו קלפים. . אף אחד לא הפריע לנו ובקושי ראינו את יתר אנשי היחידה.  4 חיילים בלב המידבר צוחקים ומספרים בדיחות  וכשמגיח מיג וצולל יורה בתותחיו וזורק פצצה  לקינוח ,כופפנו לרגע את ראשינו ושניה לאחר שנישמעו הדי ההתפוצצויות חזרו הבדיחות והבקשה ל...3 קלפים במישחק הפוקר. . .עמדנו בתורנות להסתכל לשמים לחפש הליקופטרים . עכשיו ברור היה שהטנקים לא יגיעו ואנו אמונים על גילוי אנשי קומנדו מצריים.חחח אנחנו קבענו מה  עושים כי אף אחד לא ידע מי אנחנו ומדוע אנו כאן. קו שני? חחח. .

4 שעות להסתובב בלילה על הגיבעה ולבחון את השמים..  והיום היה  שייך למועדון הקלפים.  אמנון היה הצעיר בחבורה ולא ברור מהיכן הוציא את מלאי הבדיחות . הן יצאו ברצף מלווים בצחוקים. האם היה זה צחוק מאונס?  קשה היה להבין את הסיטואציה המוזרה. רק אתמול חווינו מעלינו את אחד מקרבות האויר שהתנהלו מעלינו יום יום . קרב אויר בין מיג מיצרי שצלל לעברנו וירה אש תותחים ועוד בטרם הספיק לנסוק הגיח כאילו מתוך החולות מטוס שלנו  ובקרב אויר קצר פגע במיג. ראינו את הטייס המצרי צונח לא לפני שכיוון את המטוס שניפגע לעבר  מיתחם צהלי.  התוצאה הייתה איומה. עשרות כלי רכב דהרו כשעל מכסה מנועיהן מונחים הרוגים ופצועים קטועי איברים. . . המחזה היה איום. 50 הרוגים ופצועים דהרו אל התאגד. .חזרנו אל העמדה ואל מישחק הקלפים . אל הבדיחות והרוטינה של  משחק המילחמה. . וכך זה חזר על עצמו  לאורך כל המילחמה. הפסקנו לשאול היכן הבזוקות כי ידענו שאין וגם לא יגיעו. . גם הטנקים לא הגיעו  למרות שהיו בטווחי ראיה. האם החולות מנעו מהם לשעוט לעברנו ? מאוחר יותר הבנו שהם לא התכוונו כלל לשעוט לעבר ישראל. הם לא האמינו שצליחת התעלה תהיה כל כך קלה והם התחפרו לאחר שחצו את התעלה. כך יכולנו ...להמשיך את חוויית מועדון הקלפים. .

ארוע אחד היה יוצא דופן. באחד הימים כשהחל להחשיך ראיתי את הזחלם שהיה  מוצב לידינו מניע מנועים   . הוא היה מאויש בקצין ונהג צעיר שהיה גם התותחן.  ישבתי עם אמנון על הגיבעה והקצין ביקש שניתלוה אליו למשימה . . מבלי היסוס נעננו לבקשה ועלינו על הזחלם שהחל לדהור לעבר נקודה מסויימת בקירבת התעלה. .יחד עם אמנון תפסנו עמדה על גיבעה  והקצין החל לטפל במכשירים שהביא עימו. . היה ברור שזו משימת מודיעין.  במשך כשעה ישבתי עם אמנון על החולות  ואז הגיע בריצה הנער התותחן כשהוא מבוהל וביקש שנרוץ לעבר הזחלם כי ישנם מסוקים באויר. כך גילו המכשירים.  לרוץ? חחח עם האסטמה שלי יכולתי רק לחלום על ריצה.  הנער היה מפוחד וביקש שנמהר. .  אמנון הצביע לעבר העוזי ואמר לנער שאל לו לחשוש  העוזי יטפל באנשי הקומנדו אם יגיעו. . מיד עם הגיענו דהר הזחלם לעבר המיתחם  והעמדה שלנו. . הייתה כבר שעת חצות  והחלטתי שזו תהיה המישמרת שלי לצפות על השמים ולחפש אנשי קומנדו.  . 6 שעות חלפו . עמדתי על הגיבעה נהנה מבוקרו של יום מידברי. אפשר היה לשמוע את השקט המוזר. אף רחש ולו הקל שבקלים לא נישמע. .ים החולות היה שלו ושום דבר לא נע עליו. עמדתי מוקסם מהנוף הבתולי ומהשקט המוחלט. ואז שמעתי את ה..זזזזז... משהוא חלף ליד ראשי . ולאחר מכן נישמע פיצוץ עמום בתוך הזחלם שהיה לידי. . ראיתי את הנער שכמה שעות לפני כן דהרנו לעבר התעלה. עכשיו ראשו מונח על קנה התותח.. . הטיל שפגע הרג אותו בעת שישן וכניראה חלם על הנערה שהשאיר בבית. . עמדתי נידהם . הפיצוץ היה עמום  ועד היום איני יודע אם היה זה טיל מונחה  שהגיע ממרחק ופגע בזחלם הבודד שהיה בטווח של כמה ק"מ מהאויב.או אולי טיל ששלח חייל אויב שהצליח להתגנב  לטווח.  . רופא וחובש שהגיעו למקום בדקו וקבעו את מותו של הנער . כיסו בשמיכה והלכו. המשכתי לעמוד בוהה בנער שבקושי צימח שיער על לחייו. . שוכב מת לידי   ואף אחד לא מגיע לאסוף את החבילה.  זו הייתה החוויה הקשה שלקחתי עימי  מהמילחמה. הנער ילד שכה פחד מהמילחמה לא היה צריך להיות כאן. הוא היה צריך להיות ליד סינרה של אמא. . שיירות ההרוגים שראינו יום לפני כן לא השפיעו עלי כמו מותו של הנער שפחד מהמילחמה. הייתה זו צלקת שנשאתי עימי זמן רב.  ויחד עימה התהיות. הטיל שחלף ס"מ ספורים מעלי יכול היה לערוף את ראשי ואז הנער היה ניצל וחי. .  פצע כזה נישאר פעור זמן רב.  שאלות פילוסופיות של איך ולמה  ותעתועי הגורל......

המילחמה הסתיימה ואז הוא הגיע  לבקר אותנו  המפקז המזקין. נפוח מגאוה  על חייליו  שלחמו בגבורה.  וואו.  אגו של  קצין מזקין שרצה  לראות יחידה שלו בשדה הקרב

מי שטוען שחזר שלם מהמילחמה  משקר או שאינו יודע  מהוא הלם קרב. 

. . .

למדלן

גם הרוג אחד זה מיותר

המילחמות שניכפו עלינו לא העמידו בפני ההנהגה ברירה.

הם שלחו לקרב עולים חדשים ישר מהאוניה. בקושי ידעו לירות ברובה ולא מעט מהם היו בשר תותחים. קרב לטרון הוא אחד מהקרבות האלה ששלחו את העולים לקרב שהיה קרב התאבדות.

אני זוכר את הנער בן  ה15.5 שהגיע אלינו ליחידה. הוא השתתף בקרב נגד המצרים בדרום ונישבה. בשעה שהמצרי ששמר עליו עמד מעל העמדה וירה, הנער הזה פגע בו באשכים וברח. . ילד בן 15.5 שהיה חייל

מילחמת אוקטובר הייתה  מילחמה של אין ברירה. הרוח היא שניצחה. רוח הלוחמים שידעו כי אין ברירה . הם ידעו שצריך לעצור את המצרים  שהיוו סכנה למישפחה ולמדינה. זו הרוח שעזרה לנו לנצח בכל המילחמות.

 

כיפור של שנת 73...   יעקב.



השפעתו החזקה, הותירה צלקת בלב העם. 

אף על פי שחלפו 43 שנים מאז המלחמה, אני משאיר בימי כיפור, את מקלט הרדיו, דלוק 'בהשתק', לכל מקרה.

סיפורך האישי יעקב, מעלה עוד סיפורי גבורה של לוחמים, שהיום הפכו לאנשים אלמונים.

כאשר מפתחות בטחון המדינה נתונים בידי בנינו ונכדנו המשרתים היום בצהל.



בריאות ושלווה, יעקב ידידי. 

לנדב

כשקראתי את הפוסט שכתבת הבנתי את התחושה שלך. גם היום אחרי 43 שנים. ראיתי את הפגזים  והכרתי את התחושה שהנה הוא עוד עלול לפגוע. . גם אנחנו  הרגשנו את התחושה הזאת כאשר המיגים הגיחו ללא התראה וירו פגזים שחרשו את החולות וניבלעו בתוכם . זו אולי הסיבה   שמטוס ריסס אותנו כשהיינו על גיבעה בתידרוך ואף אחד לא ניפגע כי הקליעים נבלעו בחולות. . אבל תחושת הפחד הייתה    שקליע אחד יפגע בך או רסיס של פצצה שהטילו המטוסים. . מה שהפחיד יותר הוא שהמצב הזה הפך לשיגרה והתרגלנו אליו.  קשה לי לשכוח את הבדיחות ש אמנון המשיך לספר בטרם נדם רעש הפצצה. את הקריאה  3 קלפים כשמישחק הפוקר  ממשיך. .  רק מאוחר יותר הבנו מדוע המיגים עטים עלינו. בסביבה הוצב דגם גדול של טיל הוק מקרטון והמיגים  חשבו שזה בסיס סודי. חחח גבעות חול וטיל קרטון הם היו היעד להפצצות של מטוסי המיג. .

....והתפללנו שנצא בשלום. . היינו חיילים מבוגרים בני 42 שהשאירו משפחות בבית. אבל התנהגנו כמו ילדים  במישחק תופשת.  קשה להבין את זה.