תיק הקסמים של דוקטור מלמד

src="webfiles/camoni/./../cms_files/blogs/4148/posts/173658/8006732008111021123.jpg" />
 
לפעמים, כמו מורם מסך ומגיע זיכרון ישן והוא יפה, צבעוני, ציורי ומביא מזור לחלקים מקבילים מאותם זמנים. וכמו במטה קסם אותו זיכרון, יוצר אדוות ומרפא ומשבץ אבני חן במפת החיים החדשה. כזה הוא הזיכרון מתחילת שנות ה-50 , על דוקטור מלמד, רופא משפחה.
 
דוקטור מלמד היה רופא משפחה. הוא גר בחוב רמב"ם, רחוב קטן במושבה קטנה, רחוב שרובו צריפים ועל קירות העץ והגגות היה מטפס, מכסה הכול, מין סוג של ליפופית עשירה בירוק עליה ובפרחיה הכחולים סגולים.
אם הצצת כשעברת ברחוב אל חצרות הבתים יכולת להבחיו להבחין בגינת ירקות או כביסה המתנפנפת ברוח ביום הכביסה השבועי כשבפינת החצר דוד הכביסה ניצב על לבנים ותחתיו לוחות עץ ובדידי עץ קטנים מצפים לגפרור שידליק אותם כדי להרתיח את מי הכביסה. בחצרות הסתובבו תרנגלות עגלגלות ונקרו בתיאבון את העשב הירוק ועיזים עם עיניים בהירות ויפות וזקנקן קטן השתעשעו בקפיצות ונגיחות ולפעמים הגיע מהלך, מתנדנד ומועד כשיכור, גדי קטן שנולד עם שחר.
ובמושבה לא היתה עדיין קופת חולים ובית חולים היה רק בעיר הגדולה. היו כמובן עוד רופאים במושבה, אבל הרופא הכי טוב עבור תושבי רחוב רמב"ם, היה דוקטור מלמד.
הוא גר בצריף קטן עם חלון גדול ותריסי עץ. על החלון היה תלוי וילון תחרה סרוג בעבודת יד. עם חשכה אפשר היה לראות דרך ערפילי וילון התחרה את דוקטור מלמד יושב ליד השולחן, עששית מפיצה אור לצידו ונראה היה תמיד רכון  על ספר ולומד, וכך ראו בו תושבי השכונה אוצר של ידע מהלך.
תמיד, תמיד היה זמין ופנוי לקריאת החולים, תמיד היה מוכן. אם זה ביום או באמצע הלילה, היו שולחים מישהו לקרוא לו והוא היה מגיע. אני זוכרת את ביקוריו במשפחתנו, אם זה ליילד את התינוק של הדודה, אם זה לסבא החולה, או לאימא שחומה עלה באמצע הלילה. הייתי קטנה, כבת חמש, שקטה וסקרנית, מתבוננת בשקט בפינה ולכן נוכחותי לא הטרידה את המבוגרים. הם פשוט היו עסוקים בדאגותיהם.
   תמיד היה מגיע לבוש בחליפה החומה וכתונת לבנה ומגוהצת. אם היה מגיע בלילה היה בא בפיג'מה כשהז'קט על כתפיו, הסטטוסקופ מונח על צווארו והתיק תמיד בידו.
התיק של דוקטור מלמד היה בעיני תיק קסמים. כל מה שהיה צריך לו, כך זה נראה בעיני, היה בתיק. אם אלה כדורים בקופסאות קטנות, או מזרק וזריקות, או חומר חיטוי שמורחים לפני הזרקת הזריקה והיה לו מין ריח מוזר, או סירופ לשיעול, מקלות לבדיקת הגרון, תחבושות ומשחות, ממש בית מרקחת מהלך. בעצם הוא היה מין קופת חולים מהלכת ובו בזמן מין פיה טובה כזו.
כשהיה פותח את התיק הייתי מתבוננת בכפות ידיו, ידיים שנראו גם עדינות וגם חזקות והצפורניים גזורות בדייקנות ונקיות כל כך.
בדוקטור מלמד היה משהו מסתורי. שמעתי את המבוגרים מדברים עליו  לפעמים, כן, שבחו אותו והיללו אותו וגם קצת ריכלו. לא ידעו הרבה על חייו הפרטיים, ספרו שבא לגור בצריף עם אמו שהלכה לעולמה לפני כמה שנים והוא נשאר לבד. היו שניסו לשדכו אך דלתו נטרקה בפניהם. דוקטור מלמד היה רופא שהקדיש את חייו לעזרת אנשים שבקשו את עזרתו ולא היה מקום בחייו למשפחה. היה משהו מאוד שלם בבחירה הזו אפשר היה לחוש זאת באווירה ששררה סביבו כשהיה מגיע לביתו של חולה.
ברחוב רמב"ם היתה מאפיה ובכל יום שישי לפני כניסת השבת עקרות הבית היו שולחות את הסיר המשפחתי עם החמין לתנור של המאפיה ובשבת בבקר שוב היה מסלול של הבאת הסיר עם החמין הביתה. תמיד אפשר היה לראות ילד שנשלח על ידי אמו, בידיו סיר קטן ובו חמין לדוקטור מלמד, אף פעם לא שכחו אותו.
דוקטור מלמד כיבד את הרפואה העממית, כך כינה אותה. אם הגיע לביתה של סבתא והיא בדיוק היתה מניחה כוסות רוח על גבו של אחד מבני המשפחה, היה עומד ומתבונן בסקרנות רבה. גם אם תמיד היה בתיקו בקבוקון של סירופ לשיעול, היה יושב עם סבתא במטבחה ביום חורף, שותה עמה כוס תה חם ישר מהסמובר ומקשיב להסברה כיצד מכינה היא את סירופ השיעול המיוחד שלה.
לפעמים הגיע פשוט כדי להיות במקום, להקשיב, לעודד, לתמוך...בלידה, במחלה, במוות...
 
גדלתי, בגרתי, היו לי תחומי ענין חדשים, לימודים, חברים וחברות ושכחתי את דוקטור מלמד. רק אחרי כמה שנים כשהצריפים החלו להעלם מהרחוב ובמקומם נבנו בתים נודע לי שדוקטור מלמד מת מהתקף לב בביתו, באחד הלילות. חשבתי לי שעצוב הדבר שהיה לבד ברגע מותו ולא היה איש לידו, אחר כך חשבתי שחייו היו כל כך עשירים בשרות ונתינה ואולי פשוט עבר לשרת כרופא במקום אחר.
דוקטור מלמד, דמות של רופא מעולם אחר שאיננו עוד.