יעקב (יענקלה) שגיא 1937-1980

ל ח ן ע מ מ י / עמוס כרמל

"זה היה בשדותיה של ניר עוז" סיפר לי יענקל'ה בהתרגשות, "כשהיינו שם בשנת ש.ש.ש.

תאר לך מין בוקר כזה, כאשר כבר ממוקדם תופסת אותך השמש על חם, ואנחנו, כמה חברה מהקיבוץ, כפופים, אוספים תפוחי אדמה. אני עם הידיים הלבנות שלי" מוסיף הוא ומפנה את כפות ידיו כנגדי, "נובר, חופר ומנסה בכל כוחי לא לפגר אחרי הפלחים המנוסים. לפתע אני שומע מעין זמזום, ספק מנגינה ספק צלילים מבולבלים...כן, זה בא ממזרח לנו, מהשורות העליונות, שם עובדים שוה"צניקים ממחנה עבודה מרמת גן. הזמזום אט אט הופך לשיר - 'שוב יוצא הזמר אל הדרך... שיירה לאן את עוברת...".

יענקלה מפנה אלי את עיניו הגדולות, לבחון האם אני מופתע, ומוסיף - "תאר לך... במצב כזה... באמצע השדה... כשאתה עייף, והזיעה, והגב,...לפתע - מין משב רוח מרענן - שיר שלך! שאתה כתבת! הגיע לשדות ניר עוז! מאיפה הם כבר למדו אותו ??! לבטח תבין" - הוא אומר לי - "שתפוחי האדמה ציפו לי באותו בוקר עד בוש, ושהשורה שלי לא הסתיימה עד ארוחת הצהריים... עמדתי מוקסם והקשבתי למנגינה הזורמת בין שקי תפוחי האדמה. אהבתי אותם, את החברה האלה שלא הכרתי, עם החולצות הכחולות. אך אל תחשוב שבזה הסתיים העניין".

לוחץ על כתפי, מהדק את האחיזה על זרועי, כאילו מוכיח אותי על שאיני מקשיב לו כראוי - "לקראת סוף השיר הם עשו איזה מין אילתור...אפשר לקרוא לזה גם זיוף! בתחילה חשבתי שאינני שומע טוב. התקרבתי אליהם, וככל שהשיר חזר על עצמו, נוכחתי שאכן 'הקול קול יעקב' אך הסיום הוא של רמת גן! זה די הרגיז אותי - לקלקל שיר! זה לא!" - כך אמר במילים נחרצות, אך החיוך בזוית הפה הסגיר אותו - "ניגשתי אל המזמרים" - סיפר יענקלה, "ובטון חינוכי הסברתי להם שסיום השיר אינו מדויק והדגמתי להם בקול הבריטון שלי. הם סירבו להשתכנע! כאשר הויכוח הגיע לגבהי גבהים, שלפתי את הנשק הסודי שלי ואמרתי להם - 'אז אם כבר אתם רוצים לדעת - זה שיר שאני כתבתי!'

"בתחילה הם היו בהלם" - כאן הוא מנמיך את קולו, פורש את ידיו לצדדים, מדגים בפיו ובעיניו את מצבם של הרמת גנים באותו מעמד, "אך ההלם הפך עד מהרה למלמולים, והמלמולים לחיוכים. ולבסוף פרץ צחוק אדיר, שהזקיף את קומתם של כל העובדים בשדה.

מה שלא עשה הצחוק, עשו קריאות התוכחה שעלו מתוך גרונותיהם של 'יודעי דבר' - זה בכלל לחן עממי! - כתוב בפירוש: 'שיירה - לחן עממי' שלפו הם את הדוקומנטים ואני נותרתי ללא מענה!"

"ימים רבים לאחר הגיוס לתפוחי האדמה" - סיפר לי יענקל'ה - "עוד הדהדו באוזני הקריאות 'לחן עממי', 'לחן עממי'... אט אט הפך העלבון בשדות ניר עוז לגאווה שמחממת את הלב" הטעים בנימה חינוכית.

ובמאמץ לתמצת את שהרגיש, קבע יענקלה אימרה, ספק סיסמה, כהרגלו:

"אשרי המלחין ששיריו הופכים ללחן עממי".