הנסיך השחור

לפני שנים באחת מממלכות מצרים העתיקה חי בחור צעיר שהיה העני בבני עירו. הוא שימש כאחרון שוליות אחד הנגרים והיה חסר כל. ביתו היה כל כך קטן שכשהיה ישן במיטתו ביצבצו רגליו מחוץ לדלת. אבל הוא היה שמח בחלקו וטוב לב. דבר אחד כן היה לו – חליל עץ פשוט. הוא ידע לנגן בחליל נפלא ולעת ערב, לאחר שסיים את עבודתו היה יושב בפתח ביתו הקטן ומנגן. הוא ניגן יפה ואנשים רבים התכנסו סביבו כדי להאזין.

יום אחד, שחרר הנגר את הבחור מוקדם יותר מן העבודה. הוא פנה למרכז העיר, עיתותיו בידיו ושוטט לו קצת. רגליו הובילו אותו לארמון המלך ומשום שהייתה זו ממלכה שוחרת שלום, הייתה החומה סביב הארמון נמוכה וכך יכול היה לראות את הארמון המרהיב. "איזה בית יפה וגדול" חשב לעצמו "כאן ודאי ישנים האנשים כשרגליהם בתוך המיטה."

בעודו תולה עיניו בארמון יצאה לפתע מתוך הדלת הראשית דמות. היא נראתה בת גילו, גבוהה, דקת גו, לבושה בהידור וכל מראה אומר אצילות מאופקת – בת המלך. ליבו החסיר פעימה "כמה יפה היא" חשב לעצמו. ליבו פיזז בחזהו ומרוב ההתרגשות שאחזה בו שלף את חליל העץ מכיסו והחל מנגן לכבוד יפיה.

הוא ניגן מנגינות מלאות יופי ורוך, שמחה ועצב. הוא ניגן וניגן וניגן. בת המלך סבבה בחצר הגן. היא התבוננה בעצי הפרי ועצי הנוי, עצרה כדי לקטוף אחד הפירות ונגסה בו. אחר ישבה על ספסל אבן מוצל והביטה ארוכות אל תוך בריכה קרירה וצלולה. שוב קמה, סבבה בין השבילים. הוא ניגן עוד ועוד, נפעם עד עמקי נשמתו מיפיה האציל.

אך היא, אפילו לא פעם אחת סובבה את ראשה כדי לראות מי הוא המנגן. אפילו לא מצמצה. ואחרי שתם טיולה חזרה אל תוך הארמון כלעומת שבאה. "ומדוע שתביט בי? הרי היא בת המלך ואני אחרון שוליות אחד הנגרים, הבחור העני בעיר. ודאי שלא תביט" אבל ליבו נצרב.

ביום שלמחרת ביקש מן הנגר לעזוב את עבודתו מוקדם יותר. הוא רץ אל הארמון והמתין לה. בדיוק בשעה בה הופיעה ביום הקודם, הופיעה גם הפעם. הוא משך את החליל מכיסו והתחיל לנגן מיד. מנגינות ארוכות, מתערסלות ומסתלסלות. מנגינות ישנות שכבר לא ניגן זמן רב, מנגינות שלמד מעוברי אורח. בת המלך סבבה בחצר הגן.

היא התבוננה בעצי הפרי ועצי הנוי, עצרה כדי לקטוף אחד הפירות ונגסה בו. אחר ישבה על ספסל אבן מוצל והביטה ארוכות אל תוך בריכה קרירה וצלולה. שוב קמה, סבבה בין השבילים. הוא ניגן עוד ועוד, נפעם כולו וליבו גדוש. אך היא, אפילו לא פעם אחת סובבה את ראשה כדי לראות מי הוא המנגן. אפילו לא מצמצה. ואחרי שתם טיולה חזרה אל תוך הארמון כלעומת שבאה.

למחרת שוב ביקש לעזוב מוקדם. רץ לארמון והמתין. בת המלך הופיעה והוא החל מנגן. בתחילה נגינה שקטה וקצובה ועם חלוף הזמן מנגינות מסוחררות מעמקי ליבו הגואה. אנשים רבים התאספו סביבו כדי להאזין לנגינתו אך הוא לא שם ליבו אליהם. כל כולו היה נתון לנגינה לכבוד יופיה של מי שלכדה את ליבו.

בת המלך סבבה בחצר הגן. היא התבוננה בעצי הפרי ועצי הנוי, עצרה כדי לקטוף אחד הפירות ונגסה בו. אחר ישבה על ספסל אבן מוצל והביטה ארוכות אל תוך בריכה קרירה וצלולה. שוב קמה, סבבה בין השבילים. הוא ניגן עוד ועוד ליבו כמעט פוקע. אך היא, אפילו לא פעם אחת סובבה את ראשה כדי לראות מי הוא המנגן. אפילו לא מצמצה.

ואחרי שתם טיולה חזרה אל תוך הארמון כלעומת שבאה. במר יאושו רץ אל כיכר השוק שם נמצאים בתי הקפה בהם יושבים הגברים ומשחקים שש-בש. הוא פרץ אל אחד מהם וקרא "אמרו לי, אפשר לשנות נשמה של בן-אדם?" במקום הושלך הס.

זקן הנוכחים סבב אליו "כן, אפשר. אבל האדם היחיד היודע לעשות זאת הוא מכשף זקן הגר בבית ישן בקצה השני של העיר." הצעיר לא חיכה להוראות או לדברים נוספים. הוא רץ כסופה עד שהגיע לקצה העיר, שם מצא בית ישן, מט לנפול שחלונותיו קרועים מעל ציריהם וגינתו מוזנחת מזה שנים. הוא קרב ונכנס.

הבית היה חשוך ורק מדורה קטנה בערה במרכזו. מן העבר השני ישב ישיש שעיניו זוהרות כעיני חתול. "שמעתי שאתה יכול לשנות נשמת אדם.. אני רוצה." הישיש הרים מבטו גבוה יותר ואמר "כן, אני יכול, אבל יש שני דברים שאתה צריך לדעת. ראשית, יש כישופים שאני עושה שהם הפיכים ויש כאלה שלא. הדבר אותו אתה מבקש אינו הפיך. מלבד זאת, תצטרך לשלם לי." "

אבל אני הבחור הכי עני בעיר הזו, אין לי דבר שהוא בעל ערך." "משהו ודאי יש לך. חפש בכיסים." הדבר היחיד שהיה בכיסיו היה החליל. הוא הוציא אותו והישיש אמר "זה יספיק." ישב הצעיר מול המכשף הזקן וזה לחש ובחש, פלבל ובילבל, צעק והתנער, רעד ושקע בשתיקה וכעבור שעה קלה אמר "זהו. הדבר נעשה. צא לדרכך. מהיום תיקרא – הנסיך השחור."

יצא הנסיך השחור לדרכו והתרחק מן העיר. הוא הלך עמוק אל תוך המדבר, עבר בממלכות שונות ובכל פעם שפגש אביר, לוחם או כל אדם אחר בעל יכולת, אסף אותו אליו. עם הזמן יצר עבור עצמו צבא קטן של לוחמים עזי נפש. כעבור כמה חודשים הגיעה אליו השמועה כי על העיר בה נולד עלה הפולש והממלכה, שאנשיה מעולם לא אחזו בחרב, עומדת ליפול.

הוא שלח למלך הצעה לעזרה, המלך שמח לקבל אותה ואכן, תוך זמן קצר, הושב הגבול למקומו. המלך ביקש לפגוש את מי שעשה עבורו כל כך הרבה והנסיך השחור הוזמן אל הארמון. הוא נכנס דרך הדלת הראשית ועמד בפני המלך. הביט בו המלך ואמר "אני שמח לפגוש את מי שעשה עבור ממלכתי כל כך הרבה. אני חפץ לגמול לך. בקש."

הנסיך השחור הרים את ראשו מן הקידה בה היה שרוי ואמר "אני מבקש לשאת את בתך לאישה." "אך לכבוד יחשב לי" ענה המלך וביקש לקרוא לבתו. היא הגיעה אחרי שעה קלה, כולה יופי ואצילות. המלך סיפר לה אודות ההסכם שנקבע בינו לבין הנסיך השחור. אמרה בת המלך "אשמח להינשא לנסיך. שמעתי אודות גבורתו ואני סומכת עליך אבי שבחרת עבורי את הזיווג הראוי. אך לפני שנינשא אני מבקשת לדבר עמו מספר דקות ביחידות."

המלך סימן בידו ושניהם פרשו אל פינת האולם. הנסיך השחור עמד מול בת המלך והביט אל תוך עיניה. כמה יפה... כמה יפה..."אשמח להנשא לך. יודעת אני כי אדם עז נפש אתה. אך ראוי שתדע דבר. לפני זמן היה כאן אדם צעיר שניגן מחוץ לחומת הארמון בחליל. שלושה ימים ניגן ונפשי נקשרה בנגינתו. אחרי שלושה ימים נעלם. שלחתי לחפש אחריו, שליחי הגיעו גם לבית אמו אבל היא לא ידעה לאן נעלם. כנראה שנטרף במדבר. נכונה אני להינשא לך, אך דע כי לבי נתון לאחר." הנסיך השחור הביט אל עומק עיניה כאילו שהה בנשמתה עוד דקה, עוד דקה. אחר אסף את חפציו, קד לפניה ויצא מן הארמון שלא על מנת לשוב לעולם.

קיבלתי במייל