סמוראי בארץ המראה – סיפור יפני חכם
סמוראי בא אל החכם ואומר לו:
למד אותי מה זה גן עדן ומה זה גהינום.
החכם: הכיצד מעז אתה לחשוב שאדם נבער מדעת כמוך מסוגל להבין מהו גן עדן ומהו גהינום?
הסמוראי שולף בזעם את חרבו ואומר לחכם:
על כך שזלזלת כך בכבודי אהרוג אותך!
החכם: זה גהינום
הסמוראי בולם את חרבו, נופל על ברכיו לפני החכם ואומר לו
סלח לי, נבער אני מדעת, חטאתי
החכם:
זהו גן העדן
עבורי זהו תמיד סיפור מטלטל, וכחרבו של הסמוראי, חודר פנימה לעומק הלב וההכרה.
אני רוצה לנסות לגלות מה בעצם סיפור זה אומר לי, אולי לנו.
הסמוראי הוא אני, הוא אתה, הוא את, הוא כולנו.
אנו רוצים ללמוד, לדעת, להבין. אבל את הידע אנו לא מבקשים, אנו תובעים. כמו ילדים שרוצים סוכריה.
וכשתובעים, טובעים. באגו, בגאווה, ברגשות השולטים בנו, ובנבערות, איך באמת ללמוד, איך באמת לגדול, איך לזכות לגן העדן, ולהמנע מהגהינום.
כשהסמוראי פונה אל החכם, ביסוד פנייתו ההנחה, שיש מקור חיצוני לידע, שהוא זכאי לידע, והאחריות על החכם לספק את הידע. מגיע לי – תן לי – ככה אחכים.
מגיע לי – כלומר אתה חייב לי, כלומר מה שאצלך, זה בעצם שלי. אתה החכם, אתה הזולת, אתה העולם.
האמנם? מגיע לנו? איך מה שלא נמצא אצלינו יכול להיות שלנו? במה זכינו ובמה קנינו?
הסמוראי דורש כלי, חלון דרכו יוכל להבין את המציאות.
החכם מגיש לו מראה, דרכה יוכל לראות את עצמו.
כשהוא רואה השתקפותו במראה הוא חושב שזה החכם, שקם להורגו, שבזלזולו בו הוא מאיים על עצם קיומו. הוא כועס, זועם, לא מבין שמה שמאיים עליו זהו הוא עצמו. המקומות שעולים בנו רגשות אלו, אלו המקומות שאנו מרגישים איום על הזהות שלנו, על הקיום שלנו, ובנבערותינו מפנים את הזעם החוצה, כלי להבין שהאוייב הוא מבפנים, והוא אוהב.
כשהחכם אומר, זה הגהינום, הוא מציב מראה נוספת, המציגה לסמוראי את המפגש שלו עם עצמו, עם החלון שהפך למראה.
מה גורם לסמוראי לעצור ולראות את עצמו? הוא רואה את הילד שרצה סוכריה, שביקש לדעת, אבל לא ידע איך. הוא רואה את הרצון שלו, ואת המענה לצורך האמיתי שלו, לא לקבל את התשובה, אלא להוליד אותה מעצמו. החכם לא מתייחס לרצון, הוא מתייחס לצורך. והצורך תמיד יותר פנימי, עמוק, ופחות מובחן ומודע. ותמיד, יותר מפחיד.
והצורך הוא לראות את עצמי. וזה מעורר פחד מוות. אז יותר קל להמנע, ולהשאר במישור של הרצונות, של הדרישות, של התביעות, של הכח על האחרים, של הכח שלי על עצמי.
אבל כשהוא רואה את הגהינום שלו, הוא מוותר. הוא משחרר. הוא רואה, ומקבל. הוא נכנע. ומתוך הכניעה הוא הופך לכלי אותו הוא דרש מהחכם. הוא הופך לחלון של עצמו. ואז מגיעה הבושה. הקושי שלו לקבל את מה שהוא כן רואה, דוקא מתוך הכרה שזו האמת, מתוך הבנה שאי אפשר לברוח מעצמי, ומהאחריות שלי לחיי, לפעולותי ולתוצאותיהם. הכעס הוא הגהינום. הבושה היא האופן שהגהינום מרפא אותנו. בקשת הסליחה היא קבלה שלי את עצמי והתחייבות לזולת, לא לפגוע בו יותר בגלל מי שאני. לאשר את קיומי למרות חולשותי. לאסוף את הכניעה שלי באהבה, ולאשר אותי. מתוך הסליחה אנו מקבלים אישור, מהזולת, שהוא אנו עצמינו. אנו זוכים לאושר. מי שמוכן להסתכל במראה ולהכנס לגהינום ולסבול את הבושה, יכול לשאת את עצמו. ואז באותה מראה, באותו מקום, הוא רואה שהגהינום הוא בעצם גן העדן. אם רק מחזיקים מעמד, אם רק סובלים ונושאים את מה שהוא נותן, אנו יכולים להפוך לכלי אותו אנו דורשים מהעולם, כלי של קבלה, של הכלה ,של חסד, אהבה וחמלה.
החכם והסמוראי זה העולם ומה שיש בו בשבילנו מול ההוויה הייחודית של כל אחד מאתנו. זה האלתר אגו מול האגו. זה המוחין דגדלות מול המוחין דקטנות לפי הקבלה. זה האני מול העצמי. זה גן העדן מול הגהינום, זה יעקב והמלאך של עשיו. והסיפור מלמד שלקונפליקט זה יש התרה, וכשהצדדים מתעמתים ולא בורחים זה מזה, המאבק הופך לחיבוק, הקרב הופך לריקוד.
מקומם של ההשתקפות והמראה בנבכי הלב והנפש מונכח היטב בעולם הספרות, כשכל אחד מציע דרך לחפש תשובה לשאלה, את מי אני רואה, או לפחות להכיר בשאלה. נרקיס שראה בבואתו במים, והתאהב בעצמו, הנזיר במסכת סוטה בתלמוד הבבלי (דף ד') שפחז עליו יצרו, כשחזה בבבואתו, ובחר בנזירות כדרך התמודדות, המלכה הרעה ששואלת את הראי, מי היפה בכל העיר, ורואה את שלגיה, תמונתו של דוריאן גריי, שירו של שולי רנד, המבוסס על סיפור מאת ר' נחמן מברסלב, בן מלך שעשוי מאבנים טובות, ועוד.
יש רק מראה אחת. לנו הבחירה איזה עולם היא תשקף, האם נראה בה אותנו או את עצמינו.
ואם נסכים להביט לעצמינו בעיניים, אז המראה תהפוך לשער. דרכו נעבור על העולם הבא, שהוא בעצם כאן, ורק מחכה שנמצא את הפתח בלב. ואז נעבור מארץ המראות לארץ הפלאות, ארץ החיים.
סיפור אינדיאני שמתכתב עם סיפור זה מספר על ילד השואל את סבו:
סבא, אני רוצה להיות בסדר אבל לא תמיד מצליח לי. מה לעשות?
הסבא: אני מבין ילדי, גם לי זה קורה. זה בגלל שיש בתוכינו שני זאבים. האחד טוב והשני רע. הם נלחמים זה בזה. כשהזאב הטוב גובר, אנו עושים טוב, מתחשבים באחרים, עושים חסד, אוהבים את הזולת. כשהזאב הרע גובר, אנו עושים לא טוב, כועסים, מנצלים, מקנאים, פוגעים.
הילד: ומי מהם מנצח?
הסבא עונה – הזאב אותו אנו מאכילים.
בשורה התחתונה – הכל בידינו.
אשמח להערות והארות, תודה :)
מאמרים נוספים באתר שלי: אימון יהודי יצירתי http://palantcoaching.com/he/589-2/
בכל שאלה מוזמנים לפנות:
טל: 0545833385
מייל [email protected]
https://www.facebook.com/coachingjewish/?ref=bookmarkshttp://palantcoaching.com/he/1498-2/
כתבה חכמה, מרשימה, מלבבת, דוד יקר.
אלא, אליה וקוץ בה. - "הסמוראי הנעלב (שדימה בבואו לחכם, שמגיע לו לקבל מה שהוא דורש לדעת...) שלף בזעם את חרבו ואמר לחכם: "על כך שזלזלת בכבודי אהרוג אותך!" ובאבחת מכת חרב, אחת, ערף ראשו של "החכם", שלא היה מספיק חכם להשאר בחיים.
ודאי אתה משתומם מתשובה זו, וחושב, "נראה שהמגיב לא למד דבר מכוונת הכתוב". (אולי לא הכי חכם?), בכל זאת הבנתי את מה שאתה מבקש להפנים לקוראים, 'אנו מייצרים את הגהנום, או גן העדן, בהתנהלותנו, (כמו שציינת) הדבר תלוי רק בנו...
אך, תשובתי באה, בשל הצבת המראה שהצבת בכיוון הצד הלא נכון.
הסמוראי ממשיך להקיז דם, ואם לא נהייה מספיק חכמים, את ראשנו הוא יערוף גם.
תודה דוד/ירושלים, כתבתך הנאורה והחכמה אשר לצערי מבוזבזת בחבל ארץ זה, בו אנו חיים.
המשך כתיבה מהנה. דוד. (חיוך).