אגם הברורים – סיפור עתיק וחדש לגמרי

תלמיד יושב לרגלי המורה, ומתלונן על כאבי החיים.
המורה, מורה לו להביא כוס מים וחופן מלח., לצקת את המלח לתוך הכוס, ולשתות מהמים.
איך הטעם? שואל המורה?
מר, עונה התלמיד, ויורק את המים.
קח עוד חופן מלח ובוא אתי. אומר המורה
הם צועדים עד שמגיעים לשפת אגם.
השלך המלח לאגם, וגמע ממימיו. מורה המורה
התלמיד מציית, כורע על ברכיו ולוגם ממימי האגם.
אתה מרגיש את טעם המלח? שואל המורה?
לא, עונה התלמיד, רק את טעמם של מי האגם.
הכאב בחיים, אומר המורה, נתון וקבוע כמו חופן המלח. המרירות שאנו חשים, הסבל שאנו חויים, תלוי במיכל ממנו אנו שותים.
אל תהיה ספל, הייה אגם!
אני במכוון משתהה. אני רוצה לאפשר לכם לקחת מהסיפור את מה שממלא אתכם, את מה שהוא עושה לכם.
סיפור מספר המספר. אבל השומע, מספר אותו לעצמו. לא רק כמספר, אלא כספר. הוא גוזר אותו, ומדביק מחדש לפי המקום בו הוא נמצא.נכון הדבר לאנשים שונים, נכון הדבר לאותו אדם עצמו, בנקודות שונות בחייו.
סיפור הוא כמו עיגול, כמו פרבולה.  הערך של הפרבולה נקודה נתונה, הוא פונקציה של המפגש שלה עם הקו הישר המשיק לה באותה נקודה. זו הנגזרת, זו התספורת, וזה הסיפור של הסיפור. כך שאני מזמין אתכם, לפרוש בשיא אם מיציתם, לעשות עצירה, פאוזה, ולשחק עם המספרים שלכם, ואם וכאשר מתאים לכם, אשמח אם תמשיכו אתי, במסע שלי עם הסיפור הזה, שהנ.ץ. שלו לגבי הם איפה שאני נמצא היום, ובהתאם לכך אני מספר ומסתפר.
בחזרה לסיפור שלנו.
התלמיד חווה סבל. המורה מציע לו התנסות, מעין תרגיל מטאפורי, כדי להבין את המסר.
מהו המסר בעצם?
המלח מסמל את הכאב. אצל התלמיד יש  זהות בין הטעם המר לבין ההרגשה שרע לו. זהות בין הכאב לבין הסבל.
אני תמיד חשבתי, שהדרך ליצור את הניתוק, בין תחושת הכאב, לבין חוית הסבל, עוברת דרך ההתבוננות הבאה: קיבלתי מכה, כואב לי – זו תחושה. זה לא טוב מה שקרה לי – זו מחשבה. רע לי עם זה – זה רגש. וזה בדרך כלל התבנית שמגדירה את התגובות שלנו למה שקורה. מתוך התבוננות זו אפשר לפתח סגנון תגובה אחר: זה כואב – תחושה. אם זה רע או טוב, זה תלוי בהתייחסות שלי – זו מחשבה. איך ארגיש? אם אני מצליח למנוע את הפרשנות השלילית, כבר אני מרגיש יותר טוב. עצם ההתמודדות עם האתגר גורמת להרגשה טובה.
וכך הבנתי את השיעור של המורה – אתה בוחר את מה שאתה מרגיש במה שאתה שותה. ככל שיכולת התפישה שלך את החיים ואת משמעותם תתרחב, המפגש עם הכאב יהפוך למרוכז פחות, לכואב פחות. מתוך הבנה של עצמך, מתוך הפיכתה מכלי קטן, כמו ספל, לכלי גדול כמו אגם, תוכל להכיל הרבה יותר, ובכלל זה גם מפגשים עם הכאב, ואז, לא תרגיש סבל, כי הסבל הוא לא הכאב, אלא הפרשנות.
ההתבוננות הזו היא כלי, עוצמתי ואפקטיבי לחיים.
כשקראתי שוב סיפור זה היום, התעוררה אצלי שאלה, שגרמה לי לראות בו משהו חדש, שונה.
השאלה היתה, אם המטרה היתה ללמד את הכלי, והכלי הוא בעצם תובנה שכלית, להבין כיצד העולם הפנימי שלנו פועל, מה הטעויות שאנו עושים מתוך הבנה לא נכונה של מושגים, וכיצד אפשר להשפיע על התגובות שלנו מתוך הבנת עצמינו, הוא היה יכול פשוט לומר לו: כאב זה לא סבל! הסיפור יפה, אבל הפשטות יפה עוד יותר, אז למה להעמיס אם אין צורך?
אני מניח שהפרשנות שאני רוצה להציע לכם, קשורה לנקודה בה נושק קו החיים שלי את העיגול של הסיפור.
שאלה שאני מתחבט בה מזה זמן, איך לכל הרוחות אפשר לעשות את המעבר הזה בין להבין איך לחיות, לחיים עצמם. הכאב שאני מתמודד אתו הוא התסכול, הנובע מהפער בין מה שאני חושב שאני יודע, לבין חוסר היישום של התובנות הללו בחיים האישים שלי.
היום היה לי חידוש.
גלילאו גליי אמר – אי אפשר ללמד אדם, אפשר לגרום לו ללמוד.
ללמד זה להעביר ידע, תובנה, מושגים. זה כשלעצמו לא מלמד. זה מאפשר ללמוד בתנאי שהתלמיד עושה פעולה אקטיבית, של קליטה, של קבלה, ושל מציאת נקודת המפגש בין הידע, לבינו, בין העיגול לבין הישר, בין הסיפור המסופר לסיפור המסתפר.
כדי להגיע ללימוד אמיתי, צריך להגיע לנקודת האמת ממקום פנימי, מתוך עצמי. ומה שאני אראה שם, זה מה שיש לי. זה מה שאני.
המורה בסיפור שלנו, מלווה את התלמיד במסע של חוויות. הוא מורה הדרך, התלמיד הוא זה שצועד. כשהתלמיד יוצק את המלח לכוס, ושותה ממנה, קורה לו משהו. וזה קורה עוד לפני שהוא נותן לזה משמעות. כשהוא צועד עם המורה לאגם, זורם לתוכו מלח, כורע על ברכיו וגומע ממנו, קורה לו משהו, עוד לפני שהמורה אומר דבר. בתוכו נפגשות שתי חוויות. שני ארועים, דומים, ושנים בו זמנית. למה שקורה לו בין הספל לאגם, קוראים סיפור. ומה שהוא רואה, מרגיש, מבין, או שלא, זה הסיפור שלו. האם הוא שם לב לכך, שהספל ממנו הוא שתה, הוא כלי, מעשה ידי אדם? וכלי מעשה ידי אדם, אם הוא מייצג את המרחב הנפשי שלו, הוא מייצג את כל המגבלות והעיוותים שיש במרחב שלו, והם פרי מעשיהם, דבריהם, חכמתם או טפשותם של האנשים שעיצבו את חייו עד רגע, זו, בכלל זה כמובן הוא עצמו? האם הוא מרגיש שהחיים שלו, המיוצגים בכוס זו, הם כאלה, בגלל שהכוס היא כלי, ולתפוס את הכוס זה לתפוס את החיים ככלי? ולתפוס את החיים ככלי זה לראות אותם דרך אמת המידה של מטרות, השגים, תוצאות, הערכה, מבחן שיפוטיות וכו'? ושעצם העובדה שאדם מנסה לתפוס את הכלי שלי החיים שלו, זה עצמו מקטין אותם למידות כף ידו? ועם זאת, את החיים עצמם הוא אף פעם לא תופס, כי הם בורחים ממנו כמו סבון שבורח לנו מהיידיים כשאנו מנסים לתפוס אותו באמבטיה?
ולאחר מכן, כשנגשו לאגם, האם הבין התלמיד שכשהו כורע על ברכיו ללגום ממימי האגם, הוא למעשה משתחווה ומודה לעולם, לאלוקים, לטבע שהם לפני הכל ואחרי הכל מקור החיים שלנו? וכשהוא לוגם ממימי האגם, הוא לא אוחז בו, לא תופס אותו, הוא נושק לו בשפתיו, ודרך הנשיקה זוכה הוא למקור מיים חיים? שהדרך שלו להגיע למקור, היא לא על ידי רדיפה ותפישה, אלא להיפך, על ידי הרפיה ושחרור, שהוא בלי לתכנן ובלי לחשוב נמצא ברגע זה בחיבור עם העולם, עם הטבע, עם החיים, עם עצמו?
המסע הקצר אך העמוק שעבר התלמיד, חושף בפניו אפשרויות מדהימות ללמוד, מהם החיים, ומיהו עצמו. אבל הילמד? זאת לא נדע. רבי נחמן מברסלב סיפר, שכשהיה קטן הגיע לעיירה בה גר, חסיד זקן וליד שולחן השבת סיפר סיפורים חסידיים. הוא סיפר, אמר ר' נחמן, מה שהוא סיפר, ואני שמעתי, מה שאני שמעתי.
אז כל אחד שומע משהו אחר. גם התלמיד בסיפור שלנו. אבל את מה שאפשר לשמוע בו, אי אפשר ללמד. צריך להפגש עם זה, ולגלות את זה מבפנים. לא להיות כוס לתוכה מוזגים מבחוץ, אלא אגם, שנביעתו מתוכו, שהוא מקור קיומו, מקור חיותו.
כשהתלמיד גומע מהכוס, הוא רואה את המורה. הוא במקום בו הזולת הוא ההקשר שלו עם החויה.
כשהוא כורע על ברכיו, וגומע מהאגם, הוא רואה את עצמו. ומה הוא רואה שם, ומה הוא עושה עם זה, לא נדע לעולם. גם נאחל לעצמינו שנזכה למורים, שנדעו לכוון אותנו לדרך בה נוכל אנו עצמינו לחוות, להתנסות, ולגלות את המקור האמיתי, האותנטי וטבעי של החיים שלנו. לא להיות ספל, כלי למשהו, אלא להיות אגם, הדבר עצמו.
אני מצאתי בסיפור זה מקור השראה ולימוד, גם אם לא תשובה מלאה וסופית, שהרי אין כזו, לשאלתי. זכיתי להרגיש, כמו בסיפור שאינו נגמר, שתוך כדי קריאה בסיפור אני נכנס לתוכו והופך להיות חלק ממנו. במובן מסויים, למזוג את הסיפור הזה מהספל בו אני אוחז, לאגם שאני מנסה להיות.
התובנות והכלים מקומם חשוב. אבל העבודה היא לא על פיתוח מיומנות בשימוש בכלים מכלים שונים. לא בשינוי חשיבה, תפישה והתייחסות. כלי שמיוצר באופן מלאכותי, תמיד בעל ייעוד מוגדר וקיבולת מוגבלת. ההכלה האמיתית, זו שלא רק מאפשרת להתמודד עם כאב, אלא פשוט לא לחוות אותו, היא בטבע הנשמה, במקום בו אנו רואים את עצמינו באמת, ומוכנים להיות האגם של עצמינו, המורה של עצמינו, ולהבין שכל צעד במסע חיינו הוא חלק מהשיעור הפרטי שהחיים נותנים לנו,  מהמקום הזה אפשר ללמוד ולחיות באמת.
http://palantcoaching.com/he/1721-2/