הכל התחיל בחלום.מאת אתגר קרת

את השקר הראשון שלו שיקר רובי כשהיה בן שבע. אמא שלו נתנה לו שטר ישן ומקומט וביקשה ממנו שילך לקנות לה במכולת קופסה של קנט ארוך. רובי קנה בכסף גלידה. את המטבעות שקיבל עודף הסתיר מתחת לאבן גדולה לבנה בחצר האחורית של הבניין שגרו בו, וכשחזר הביתה סיפר לאמא שלו שילד ג'ינג'י מפחיד עם שן קדמית חסרה עצר אותו ברחוב, נתן לו סטירה ולקח את השטר. היא האמינה. ומאז רובי לא הפסיק לשקר.
בתיכון נסע לאילת ושרץ שם על החוף כמעט שבוע, לא לפני שמכר לרכז השכבה סיפור על דודה מבאר שבע שחלתה בסרטן. בצבא הדודה הדמיונית הזאת כבר הפכה לעיוורת ועזרה לרובי לצאת מאיזה בלגן של נפקדות, בלי מעצר ואפילו בלי ריתוק. בעבודה הוא הצדיק פעם איחור של שעתיים בשקר על כלב רועים שמצא דרוס לצד הדרך ולקח לווטרינר. בשקר הכלב נשאר משותק בשתיים מרגליו, והאיחור הוחלק לגמרי. הרבה שקרים יצא לרובי אלגרבלי לשקר בחייו. שקרים פיסחים וחולים, אלימים ורעים, שקרים עם רגליים ועל גלגלים, שקרים בז'קט ושקרים עם שפם. שקרים שהמציא בשנייה, בלי לחשוב שאי פעם יצטרך לשוב ולפגוש אותם.

הכל התחיל בחלום. חלום קצר ולא ממש ברור על אמו המתה. בחלום הם ישבו שניהם על מחצלת באמצע משטח לבן נטול פרטים, שנראה כאילו לא התחיל או נגמר בשומקום. לידם, על המשטח הלבן האינסופי, עמדה מכונת מסטיקים מהסוג הישן, עם חלק עליון שקוף וחריץ שלתוכו מכניסים מטבע, מסובבים ומקבלים מסטיק עגול.
ובחלום אמא של רובי אמרה לו שהעולם הבא הזה כבר מתחיל להטריף אותה, כי האנשים כאן טובים אבל אין סיגריות. לא רק סיגריות אין, אין קפה, אין רשת ב', אין כלום. "אתה חייב לעזור לי, רובי", היא אמרה, "אתה חייב לקנות לי מסטיק. אני גידלתי אותך, בן. כל השנים האלה נתתי לך הכל ולא ביקשתי שום דבר. אבל עכשיו הגיע הזמן להחזיר משהו לאמא הזקנה שלך. תקנה לי מסטיק עגול. אדום, אם אפשר. אבל גם לא נורא אם ייצא כחול".
ובחלום רובי פישפש בכיסיו שוב ושוב, חיפש מטבע ולא מצא. "אין לי, אמא", הוא אמר בדמעות, "אין לי מטבעות, חיפשתי בכל הכיסים". בתור אחד שאף פעם לא בוכה כשהוא ער זה היה מוזר לבכות בחלום. "חיפשת גם מתחת לאבן?" שאלה אמא שלו ועטפה את כף היד שלו בשלה, "אולי הם עוד שם?"

ואז הוא התעורר. זה היה יום שבת, חמש בבוקר, עדיין חושך בחוץ. רובי מצא את עצמו נכנס לאוטו ונוהג למקום שבו גדל כילד. בשבת בבוקר, בלי תנועה בכבישים, לקח לו פחות מעשרים דקות להגיע. בקומת הקרקע של הבניין, איפה שפעם היתה המכולת של פליסקין, פתחו חנות של הכל בדולר, ולידה, במקום חנות הנעליים, היה עכשיו סניף של חברה סלולרית שהציעה בחלון הראווה שלה שדרוג מכשירים כאילו אין מחר.
אבל הבניין נשאר אותו בניין. יותר מעשרים שנה עברו מאז שעזבו ואפילו לא צבעו אותו. גם החצר נשארה אותה חצר, עם כמה פרחים, ברז, שעון מים חלוד, המון עשבים. ובפינה של החצר, ליד המתקן לתליית כביסה שהיו הופכים אותו בכל שנה לסוכה, נחה האבן הלבנה.

הוא עמד שם, בחצר האחורית של הבית שגדל בו, לבוש במעיל דובון, עם פנס פלסטיק גדול ביד, והרגיש מוזר. חמש וחצי בבוקר, יום שבת. אם, נניח, ייצא איזה שכן, מה הוא יגיד לו? האמא המתה שלי באה אלי בחלום וביקשה שאקנה לה מסטיק עגול, אז באתי לפה לחפש מטבעות? היה מוזר שהאבן עוד היתה שם אחרי כל כך הרבה שנים. למרות שכשחושבים על זה, זה לא שאבנים הולכות מעצמן לאיזה מקום.

הוא הרים את האבן בחצי פחד, כאילו יכול להיות שמסתתר מתחתיה איזה עקרב. אבל לא היו מתחתיה שום עקרב או נחש או מטבעות של לירה, רק בור בקוטר פומלה שבקע ממנו אור. רובי ניסה להציץ לתוך הבור אבל האור סינוור אותו. הוא היסס שנייה ואז שלח את היד שלו פנימה, את כל הזרוע, עד הכתף. הוא השתרע על הקרקע והתאמץ לגעת במשהו. בקרקעית של הבור. אבל לבור לא היתה קרקעית, והדבר היחיד שהוא הצליח לגעת בו הרגיש כמו מתכת קרה.
כמו ידית. ידית של מכונת מסטיקים. רובי סובב את הידית בכל הכוח והרגיש את המנגנון המכני מסכים לו. עכשיו הגיע הרגע שבו מסטיק עגול היה אמור להתגלגל החוצה; לעשות את כל הדרך מקרביה המתכתיים של המכונה לתוך כף היד של ילד נרגש הממתין לו חסר סבלנות. עכשיו היה הרגע שכל זה היה צריך לקרות. אבל זה לא קרה. ובשנייה שרובי סיים לסובב את ידית המכונה הוא הופיע כאן.

ה"כאן" הזה היה מקום אחר אבל גם מוכר. המקום מהחלום על אמא שלו. לבן לגמרי, בלי קירות, בלי רצפה, בלי תקרה, בלי שמש. רק לבן ומכונת מסטיקים. מכונת מסטיקים, וילד ג'ינג'י נמוך ומכוער שאותו רובי הצליח לפספס איכשהו במבט הראשון.
ולפני שרובי הספיק לחייך אל הילד או לומר משהו, הג'ינג'י כבר בעט לו ברגל בכל הכוח והפיל אותו לברכיים. עכשיו, כשכרע על ברכיו נאנק מכאבים, היו רובי והילד בדיוק באותו גובה. הג'ינג'י הסתכל לרובי בעיניים, ולמרות שרובי ידע שמעולם לא נפגשו, היה בילד הזה משהו מוכר. "מי אתה?" הוא שאל את הילד הג'ינג'י שעמד מולו והתנשף. "אני?" חייך הג'ינג'י חיוך מרושע שחשף שן קדמית חסרה,
"אני השקר הראשון שלך".

רובי ניסה לקום. הרגל שבה בעט הג'ינג'י כאבה בטירוף. הג'ינג'י עצמו כבר ברח מזמן. רובי בחן את מכונת המסטיקים מקרוב. בין המסטיקים העגולים הסתתרו כדורי פלסטיק חצי שקופים ובתוכם הפתעות. הוא חיטט בכיסים בחיפוש אחר מטבע ונזכר שהילד הג'ינג'י הספיק לחטוף לו את הארנק לפני שברח.

רובי החל לצלוע בכיוון לא ברור. מכיוון שעל המשטח הלבן לא היתה שום נקודת ציון מלבד מכונת המסטיקים, הדבר היחיד שהיה יכול לעשות הוא לנסות להתרחק ממנה. כל כמה צעדים הוא סובב את הראש כדי לוודא שהמכונה באמת נעשית קטנה יותר, ובאחת הפעמים, כשהחזיר את המבט, ראה כלב רועים ולידו איש זקן וצנום עם עין מזכוכית ושתי ידיים קטועות.
את הכלב הוא זיהה מיד לפי האופן שבו התקדם בחצי זחילה, כשרגליו הקדמיות גוררות אחריהן במאמץ רב את האגן המשותק שלו. זה היה הכלב הדרוס מהשקר. הכלב, שהתנשף ממאמץ ומהתרגשות, שמח לראות אותו. הוא ליקק את כף ידו של רובי ותקע בו זוג עיניים בוהקות. את האיש הצנום רובי לא הצליח לזהות. הזקן הושיט את הוו שהורכב על גדם היד הימנית שלו ללחיצת יד מאולתרת. "רובי", אמר רובי והינהן. "איגור", הציג את עצמו הזקן וטפח עם אחד הווים על גבו של רובי.

"אנחנו מכירים?" שאל רובי אחרי כמה שניות של שתיקה מהוססת. "לא", אמר איגור והרים את הרצועה של הכלב בעזרת אחד הווים, "אני כאן בגללו. הוא הריח אותך מקילומטרים והתרגש מאוד. רצה שנבוא". "אז אני ואתה בכלל לא קשורים", אמר רובי בתחושת הקלה. "אני ואתה?" אמר איגור, "ממש לא. אני שקר של מישהו אחר".
רובי רצה מאוד לשאול את איגור שקר של מי הוא, אבל לא היה בטוח שזאת שאלה שמנומס לשאול כאן. בכלל, הוא רצה לשאול אותו מה זה בדיוק המקום הזה, ואם יש פה עוד הרבה אנשים, או שקרים, או איך שהם לא קוראים לעצמם, חוץ ממנו, אבל חשש שגם זאת שאלה רגישה מדי. אז במקום לדבר הוא ליטף את הכלב הנכה של איגור.
הכלב היה מתוק. נראה שהוא שמח מאוד לפגוש את רובי, ורובי ריחם על הכלב הנכה והרגיש אשם על זה שלא המציא שקר פחות סובל וכואב במקום. "המכונה של המסטיקים", שאל את איגור אחרי כמה דקות, "על איזה מטבעות היא עובדת?" "לירות", אמר הזקן. "היה כאן מקודם איזה ילד", אמר רובי, "לקח לי את הארנק. אבל גם אם היה משאיר לי אותו לא היו שם לירות".
"ילד בלי שן?" שאל איגור, "הנבלה הזה גונב מכולם. אפילו לכלב הוא אוכל את הבונזו. אצלנו ברוסיה ילד כזה היו מוציאים עם גופייה ותחתונים לשלג ומכניסים חזרה הביתה רק כשכל הגוף שלו נהיה כחול".

איגור הצביע עם אחד הווים על הכיס האחורי שלו. "פה בפנים יש כמה לירות. קח, מתנה ממני". רובי הנבוך הוציא מטבע של לירה מהכיס של איגור, ואחרי שאמר תודה ניסה להציע לו בתמורה את שעון הסווטש שלו.
"תודה", חייך איגור, "אבל בשביל מה אני צריך שעון מפלסטיק? חוץ מזה, אני אף פעם לא ממהר לשומקום". וכשראה שרובי מחפש משהו אחר לתת לו במקום, מיהר להרגיע, "אני ממילא כבר חייב לך. אם לא השקר שלך על הכלב, הייתי כאן לגמרי לבד. אז עכשיו אנחנו שווים".
רובי צלע במהירות בחזרה לכיוון מכונת המסטיקים. הבעיטה של הילד הג'ינג'י עדיין כאבה, אבל פחות. הוא הכניס את הלירה לתוך המכונה, נשם נשימה עמוקה, עצם עיניים וסובב את הידית במהירות.
הוא מצא את עצמו שרוע על הקרקע בחצר הבניין הישן.
אור ראשון כבר התחיל לצבוע את השמים בגוונים כהים של כחול. רובי משך את כף ידו הקפוצה מתוך הבור העמוק,
וכשפתח אותה גילה בתוכה מסטיק עגול אדום.

לפני שעזב הוא החזיר את האבן למקומה. הוא לא שאל את עצמו מה בדיוק קרה שם בבור, רק נכנס למכונית, הכניס לרוורס ונסע משם. את המסטיק האדום שם מתחת לכרית, בשביל אמא שלו, אם תחזור בחלום.

בימים הראשונים רובי עוד חשב על זה המון, על המקום הזה, על הכלב, על איגור, על שקרים אחרים שלו שמזל גדול שלא פגש. היה השקר המשונה ההוא שסיפר פעם לרותי, החברה הקודמת שלו, כשלא הגיע לארוחת שישי אצל ההורים שלה, שקר על אחיינית שלו שגרה בנתניה ונשואה לבעל אלים, ועל איך ההוא איים שירצח אותה ורובי היה צריך להגיע לשם ולהרגיע את הרוחות. עד היום הוא לא יודע למה המציא את הסיפור המעוות הזה. אולי חשב אז שככל שימציא משהו יותר מסובך ועקום, ככה היא יותר תאמין לו.

יש אנשים שכשהם לא מגיעים לארוחת שישי הם סתם אומרים שכואב להם הראש, אבל הוא, בגלל הסיפורים האלה שלו, חיו עכשיו לא רחוק מכאן, בתוך איזה בור באדמה, בעל מטורף ואשה מוכה.

הוא לא חזר לבור, אבל משהו מהמקום הזה נשאר בו. בהתחלה הוא עוד המשיך לשקר, אבל שקרים חיוביים כאלה, שלא מרביצים או צולעים או גוססים מסרטן. הוא איחר לעבודה כי היה צריך להשקות את העציצים בדירה של דודה שנסעה לבקר את הבן המצליח שלה ביפן; הוא לא הגיע לבריתה כי חתולה המליטה לו ליד הדלת והוא היה צריך לטפל בגורים. דברים כאלה.
אבל הבעיה עם כל השקרים החיוביים האלה היתה שהיה הרבה יותר מסובך להמציא אותם. לפחות כאלה שיישמעו אמינים. בכלל, כשאתה מספר לאנשים משהו רע הם ישר קונים את זה, זה נשמע להם נורמלי. אבל כשאתה ממציא דברים טובים הם נוטים לחשוד.

וככה לאט-לאט רובי מצא את עצמו משקר פחות. מעצלות בעיקר. ועם הזמן הוא גם חשב פחות על המקום הזה. על הבור.
עד לבוקר שבו שמע במסדרון את נטשה מהתקציבים מדברת עם מנהל האגף. היא ביקשה שייתן לה לצאת לחופשה דחופה של כמה ימים, כי הדוד שלה איגור חטף התקף לב. בנאדם מסכן, אלמן חסר מזל שכבר איבד את שתי הידיים שלו בתאונת דרכים ברוסיה, ועכשיו זה, והוא כל כך בודד וחסר אונים. מנהל האגף אישר את החופשה, ונטשה הלכה למשרד שלה, לקחה את התיק ויצאה מהבניין.

רובי הלך אחריה עד למכונית שלה. כשעצרה להוציא את המפתחות מהתיק גם הוא נעצר. היא הסתובבה אליו. "אתה עובד ברכש", היא אמרה לו, "העוזר של זגורי, נכון?" "כן", הינהן רובי, "קוראים לי רובי". "וואללה, רובי", אמרה נטשה וחייכה חיוך רוסי עצבני, "אז מה הסיפור שלך? אתה צריך משהו?"

"זה בקשר לשקר שלך, מקודם, למנהל אגף", גימגם רובי, "אני מכיר אותו". "הלכת אחרי כל הדרך לאוטו רק בשביל להאשים אותי שאני שקרנית?" סיננה נטשה. "לא", התגונן רובי, "אני לא מאשים, באמת. זה שאת שקרנית זה על הכיפאק. גם אני שקרן. אבל האיגור הזה, מהשקר שלך, אני פגשתי אותו. הוא בנאדם זהב. ואת, סליחה שאני אומר את זה, אבל את כבר המצאת לו מספיק צער. אז רק רציתי להגיד לך ש..."
"אתה מוכן לזוז?" קטעה אותו נטשה בקרירות, "אתה מפריע לי לפתוח את הדלת של האוטו". "אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל אני יכול להוכיח את זה", נלחץ רובי. "אין לו עין, לאיגור. זאת אומרת, יש לו, אבל רק אחת. פעם שיקרת ואמרת שהוא איבד עין, נכון?" ונטשה, שכבר התחילה להיכנס לאוטו, נעצרה.

"מאיפה הבאת את זה?" היא אמרה בחשדנות, "אתה חבר של סלאבה?" "לא מכיר שום סלאבה", גימגם רובי, "רק את איגור. באמת, אם את רוצה אני יכול לקחת אותך אליו".
הם עמדו בחצר האחורית של הבניין. רובי הזיז את האבן, נשכב על הקרקע הלחה ודחף זרוע לתוך הבור. מעליו עמדה נטשה. הוא הושיט לה את ידו הפנויה ואמר, "תחזיקי חזק". נטשה הסתכלה על האיש השרוע לרגליה. בן שלושים פלוס, נאה, לבוש בחולצה לבנה נקייה ומגוהצת, שעכשיו בעצם כבר היתה פחות נקייה והרבה פחות מגוהצת, זרועו האחת תקועה בתוך בור ולחיו צמודה לאדמה.

"תחזיקי חזק", הוא חזר, והיא לא יכלה שלא לשאול את עצמה, בזמן שהושיטה לו את ידה, איך היא תמיד מוצאת את כל הדפוקים האלה. כשהתחיל עם כל השטויות שלו ליד האוטו היא חשבה שאולי זה מין הומור כזה, משהו צברי טיפשי, כמו "פספוסים", אבל עכשיו הבינה שהבחור עם העיניים הרכות והחיוך הנבוך באמת דפוק.
האצבעות שלו לפתו בחוזקה את שלה. הם ניצבו כך קפואים איזה רגע, הוא שרוע על האדמה והיא מעליו, קצת כפופה, עם מבט מבולבל בעיניים. "אוקיי", לחשה נטשה בקול עדין, טיפולי כמעט, "הנה אנחנו מחזיקים ידיים. מה עכשיו?" "עכשיו", אמר רובי, "אני אסובב את הידית".

לקח להם הרבה זמן למצוא את איגור. בהתחלה הם פגשו איזה שקר שעיר וגיבן, כנראה של ארגנטינאי אחד, שלא דיבר מלה עברית, ואחר כך שקר אחר של נטשה, איזה שוטר דתי נודניק שהתעקש לעכב אותם ולבדוק להם את התעודות אבל לא שמע על איגור בכלל. מי שבסוף עזרה להם היתה האחיינית המוכה של רובי מנתניה. הם מצאו אותה מאכילה את הגורים של החתולה מהשקר האחרון שלו.

האחיינית הזאת לא נתקלה באיגור כבר כמה ימים, אבל ידעה איפה אפשר למצוא את הכלב שלו. והכלב, אחרי שסיים ללקק את הידיים והפנים של רובי, שמח להוביל אותם למיטה של אדונו.

איגור היה במצב לא טוב, העור שלו היה צהוב לגמרי והוא הזיע כל הזמן. אבל כשראה את נטשה חייך חיוך ענקי. הוא כל כך שמח שהגיעה לבקר אותו והתעקש לקום ולחבק אותה למרות שבקושי היה מסוגל לעמוד. וכשחיבק אותה התחילה נטשה לבכות ולבקש סליחה, כי האיגור הזה, לא פחות משהיה שקר, היה דוד שלה. דוד שהיא המציאה,
נכון, ובכל זאת דוד. ואיגור אמר לה שאין לה מה להתנצל, ושהחיים שהיא המציאה לו אולי לא תמיד היו קלים, אבל הוא נהנה מכל רגע, ושאין לה מה לדאוג, כי לעומת תאונת הרכבת במי