ליום הזיכרון - חוויה אישית
הסתכלתי למולנו, לצידה השני של המשאית, וחשכו עיני, הייתי לרגע בהלם.
ליום הזיכרון
- חוויה אישית, זיכרון מחללי צה"ל - מאת רמיאב -
הזמן, סוף חורף, יותר משנה אחרי מלחמת סיני. הייתי חייל בשרות סדיר בגדוד שריון. לקראת מעבר ליחידה אחרת קיבלתי חופשה "רגילה" מוארכת, לשבוע. חברי ליחידה מ' הסכים להצטרף אלי לטיול טרמפים לאילת, שם גר חבר שלי במסגרת עבודתו בחברה להגנת הטבע. התכוננו לטייל בעזרתו בסביבה.
קיבלנו רשות לקחת איתנו נשק (תמ"ק עוזי) וציוד לטיול.
את הטרמפים לאילת כמעט אינני זוכר. את הטיולים שעשינו לנחל שחורת, הקניון האדום, מבט לבקעת הירח, עמודי עמרם בתמנע, אני זוכר לא רע.
אבל את הדרך חזרה לא אוכל לשכוח.
יצאנו בשעה מאד מוקדמת בבוקר, שני חיילים במדים חגורי תת מקלעים וציוד אישי, לחפש טרמפ לצפון. הלכנו למגרש-כיכר גדול בצומת הכניסה לאילת, ליד מחנה צבאי קטן. עמדו שם מספר כלי רכב ואנשים התרוצצו סביבם.
בחור מזוקן שנראה כמילואימניק, במעיל חקי ארוך (שינל) ניגש ושאל אם נרצה טרמפ לצפון. כמובן שהסכמנו. הוא הראה לנו על משאית צבאית שעל חלקה האחורי גג ברזנט ואמר שהמכונית הזאת יוצאת עוד מעט לתל השומר.
הלכנו איתו לכיוון המשאית וחיכינו. הגיעה קבוצה של כעשרה חיילים מבוגרים, רובם מזוקנים, שטיפסו אחד-אחד, בעזרת מדרגה לא נוחה, כדי להעביר רגל ולהטיל עצמם לקצה השמאלי של אחורי המשאית.
מארחנו החביב אמר שבסוף יהיו לנו שני מקומות, לפני שהלך לשבת ליד הנהג. חברי מ' התנדב לעלות לפני.
הוא עלה, התיישר לפני העברת הרגל פנימה, ונעצר.
"אתה יודע מה יש פה?" פנה אלי בתמיהה.
"לא חשוב, תעלה, העיקר שניסע!" צעקתי אליו, "הם כבר מתניעים. זוז!!!"
מ' דילג פנימה ואני אחריו בשמחה על ההזדמנות לטרמפ כזה טוב.
המשאיות הצבאיות היו מצויידות בספסלי עץ מתקפלים לדפנות הצדדיים. בעת הסעת חיילים, היו פותחים אותם למצב שאפשר לשבת עליהם. לא הכי נוח...
הספסל השמאלי היה פתוח ולכל אורכו ישבו החיילים המבוגרים, כשציודו של כל אחד על ברכיו או לרגליו. בקצה הקרוב לסוף היו אמנם שני מקומות עבורנו. המשאית החלה לנוע.
התיישבנו, הסתכלתי למולנו, לצידה השני של המשאית, וחשכו עיני, הייתי לרגע בהלם.
לאורך הדופן הימני של המשאית לא הורד ספסל הישיבה. מולנו היו מסודרים ארגזי עץ מאורכים, בשתי שכבות. אורך כל ארגז כ-2 מטר וגבהו כחצי מטר. כזכור לי 8-10 ארגזים. ברווח שנשאר עד לדופן האחורית היו מונחים על רצפת המשאית שלטים קטנים המחוברים למוטות מתכת קצרים שעפר דבוק לקצותיהם. על השלטים היו שמות.... בקיצור... היו אלה ארונות מתים ושלטי ציון זמניים...
הסתבר לנו מהיושב לידנו כי נקלענו לאירוע היסטורי (שלנו היה קצת היסטרי).
במלחמת סיני, לפני שנה ויותר, קברו את החיילים שנפלו בקרב בבית עלמין זמני ליד אילת. עתה החליטו להביא אותם לקבורה בקרבת מקומות מגוריהם... ואנו היינו לאורחיה של יחידת הקברנים, שעסקה בהעברת הנופלים מקברותיהם הזמניים ל"שיכוני קבע".
ישבנו די המומים. אמנם נפגשתי בגילי הצעיר וגם כחייל עם אירועי הלוויות, אבל מעולם לא נסעתי בחברת ארונות מתים. בכל פעם שהמשאית קיפצה או היטלטלה על מהמורות בדרך, גם הארונות ותוכנם השמיעו קולות. הדמיון שלי עבד ואבד בנבכי המצב. זכרתי גם חיילים שנפלו באותה מלחמה... מ' היה חיוור ונראה חולה. כנראה שגם אני... המשאית נסעה ולא העזנו לבקש לרדת.
"נווו! מאכט המויצע ! " קרא לפתע השמן הגדול שישב שלישי ממני (בהתכוונו לברכת המוציא לחם...) "צריכים לאכול !"
כל ה"כלי קודש" הוציאו מהתיקים והקופסאות דברי אוכל ושתייה, ברכו בקול רם ואכלו לתיאבון, אל מול ארונות המתים. סירבנו להתכבד.
כשסיימו לאכול וברכו ואספו את הכול לאריזות, אמר מישהו, כנראה מפקד, שצריך, מיצווה, לומר תהילים. את זה הם עשו בתורנות כשהספר עובר מידי הראשון בטור עד לידי האחרון, בערך כל 3-4 דקות. ואחרי זה היה כמעט שקט. חלק נרדמו וחלק התלחשו וחלק קראו מה שהיה בידם.
חברי מ' ואני שתקנו כל הדרך. כחיילים צעירים היינו במצב קשה וכבד מנשוא. השתדלנו להסתכל בנוף הנשקף מאחורי המשאית. החלטנו כי בעצירה הראשונה אנחנו עוזבים.
רק כשהגענו לבאר שבע עצרה המשאית ליד השק"ם. המארח שלנו, שהיה כנראה המפקד, בא להודיע לכולם על הפסקת אוכל לשעה והזמין אותנו להמשיך שוב איתם לתל השומר.
אמרנו תודה כי אנחנו ממהרים ונפרדנו לשלום בהרגשת רווחה.
התרחקנו לכוון הכביש הראשי. נותרתי בהרגשה שהשתתפנו בהלוויה צבאית מבלי שרצינו. ההלוויה הארוכה בחיי.
התחלנו לחפש טרמפ לתל אביב... בלי ארגזים.
* * *
כל הזכויות שמורות ©
- חוויה אישית, זיכרון מחללי צה"ל - מאת רמיאב -
הזמן, סוף חורף, יותר משנה אחרי מלחמת סיני. הייתי חייל בשרות סדיר בגדוד שריון. לקראת מעבר ליחידה אחרת קיבלתי חופשה "רגילה" מוארכת, לשבוע. חברי ליחידה מ' הסכים להצטרף אלי לטיול טרמפים לאילת, שם גר חבר שלי במסגרת עבודתו בחברה להגנת הטבע. התכוננו לטייל בעזרתו בסביבה.
קיבלנו רשות לקחת איתנו נשק (תמ"ק עוזי) וציוד לטיול.
את הטרמפים לאילת כמעט אינני זוכר. את הטיולים שעשינו לנחל שחורת, הקניון האדום, מבט לבקעת הירח, עמודי עמרם בתמנע, אני זוכר לא רע.
אבל את הדרך חזרה לא אוכל לשכוח.
יצאנו בשעה מאד מוקדמת בבוקר, שני חיילים במדים חגורי תת מקלעים וציוד אישי, לחפש טרמפ לצפון. הלכנו למגרש-כיכר גדול בצומת הכניסה לאילת, ליד מחנה צבאי קטן. עמדו שם מספר כלי רכב ואנשים התרוצצו סביבם.
בחור מזוקן שנראה כמילואימניק, במעיל חקי ארוך (שינל) ניגש ושאל אם נרצה טרמפ לצפון. כמובן שהסכמנו. הוא הראה לנו על משאית צבאית שעל חלקה האחורי גג ברזנט ואמר שהמכונית הזאת יוצאת עוד מעט לתל השומר.
הלכנו איתו לכיוון המשאית וחיכינו. הגיעה קבוצה של כעשרה חיילים מבוגרים, רובם מזוקנים, שטיפסו אחד-אחד, בעזרת מדרגה לא נוחה, כדי להעביר רגל ולהטיל עצמם לקצה השמאלי של אחורי המשאית.
מארחנו החביב אמר שבסוף יהיו לנו שני מקומות, לפני שהלך לשבת ליד הנהג. חברי מ' התנדב לעלות לפני.
הוא עלה, התיישר לפני העברת הרגל פנימה, ונעצר.
"אתה יודע מה יש פה?" פנה אלי בתמיהה.
"לא חשוב, תעלה, העיקר שניסע!" צעקתי אליו, "הם כבר מתניעים. זוז!!!"
מ' דילג פנימה ואני אחריו בשמחה על ההזדמנות לטרמפ כזה טוב.
המשאיות הצבאיות היו מצויידות בספסלי עץ מתקפלים לדפנות הצדדיים. בעת הסעת חיילים, היו פותחים אותם למצב שאפשר לשבת עליהם. לא הכי נוח...
הספסל השמאלי היה פתוח ולכל אורכו ישבו החיילים המבוגרים, כשציודו של כל אחד על ברכיו או לרגליו. בקצה הקרוב לסוף היו אמנם שני מקומות עבורנו. המשאית החלה לנוע.
התיישבנו, הסתכלתי למולנו, לצידה השני של המשאית, וחשכו עיני, הייתי לרגע בהלם.
לאורך הדופן הימני של המשאית לא הורד ספסל הישיבה. מולנו היו מסודרים ארגזי עץ מאורכים, בשתי שכבות. אורך כל ארגז כ-2 מטר וגבהו כחצי מטר. כזכור לי 8-10 ארגזים. ברווח שנשאר עד לדופן האחורית היו מונחים על רצפת המשאית שלטים קטנים המחוברים למוטות מתכת קצרים שעפר דבוק לקצותיהם. על השלטים היו שמות.... בקיצור... היו אלה ארונות מתים ושלטי ציון זמניים...
הסתבר לנו מהיושב לידנו כי נקלענו לאירוע היסטורי (שלנו היה קצת היסטרי).
במלחמת סיני, לפני שנה ויותר, קברו את החיילים שנפלו בקרב בבית עלמין זמני ליד אילת. עתה החליטו להביא אותם לקבורה בקרבת מקומות מגוריהם... ואנו היינו לאורחיה של יחידת הקברנים, שעסקה בהעברת הנופלים מקברותיהם הזמניים ל"שיכוני קבע".
ישבנו די המומים. אמנם נפגשתי בגילי הצעיר וגם כחייל עם אירועי הלוויות, אבל מעולם לא נסעתי בחברת ארונות מתים. בכל פעם שהמשאית קיפצה או היטלטלה על מהמורות בדרך, גם הארונות ותוכנם השמיעו קולות. הדמיון שלי עבד ואבד בנבכי המצב. זכרתי גם חיילים שנפלו באותה מלחמה... מ' היה חיוור ונראה חולה. כנראה שגם אני... המשאית נסעה ולא העזנו לבקש לרדת.
"נווו! מאכט המויצע ! " קרא לפתע השמן הגדול שישב שלישי ממני (בהתכוונו לברכת המוציא לחם...) "צריכים לאכול !"
כל ה"כלי קודש" הוציאו מהתיקים והקופסאות דברי אוכל ושתייה, ברכו בקול רם ואכלו לתיאבון, אל מול ארונות המתים. סירבנו להתכבד.
כשסיימו לאכול וברכו ואספו את הכול לאריזות, אמר מישהו, כנראה מפקד, שצריך, מיצווה, לומר תהילים. את זה הם עשו בתורנות כשהספר עובר מידי הראשון בטור עד לידי האחרון, בערך כל 3-4 דקות. ואחרי זה היה כמעט שקט. חלק נרדמו וחלק התלחשו וחלק קראו מה שהיה בידם.
חברי מ' ואני שתקנו כל הדרך. כחיילים צעירים היינו במצב קשה וכבד מנשוא. השתדלנו להסתכל בנוף הנשקף מאחורי המשאית. החלטנו כי בעצירה הראשונה אנחנו עוזבים.
רק כשהגענו לבאר שבע עצרה המשאית ליד השק"ם. המארח שלנו, שהיה כנראה המפקד, בא להודיע לכולם על הפסקת אוכל לשעה והזמין אותנו להמשיך שוב איתם לתל השומר.
אמרנו תודה כי אנחנו ממהרים ונפרדנו לשלום בהרגשת רווחה.
התרחקנו לכוון הכביש הראשי. נותרתי בהרגשה שהשתתפנו בהלוויה צבאית מבלי שרצינו. ההלוויה הארוכה בחיי.
התחלנו לחפש טרמפ לתל אביב... בלי ארגזים.
* * *
כל הזכויות שמורות ©
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
-רק בשורות טובות --ולא מזיק לשאול שאלות קשות ..תמיד --בלי היסוס ..