“יום ירושלים” שלי-לזכרו של אבי גיורא אשכנזי שנפל בקרב לשחרור ירושלים 1967
אנדרטה(זמנית)של חטיבת הצנחנים 55 לזכרו של גיורא אשכנזי
כָל אֶחָד יֵשׁ עִיר וּשְׁמָהּ יְרוּשָׁלַיִם
“…הִיא קַמְפּוּס הוֹמֶה וּמָלֵא חֲתִיכוֹת,
הִיא אֵם מִתְיַיפַּחַת בְּהַר הַמְנוּחוֹת
הִיא תֵּה שֶׁל מִנְחָה בְּ”מָלוֹן מְשֻחְרָר”,
הִיא עוֹד הַגְרָלָה בְּגִבְעַת הַמִּבְתָּר
הִיא זוּג אוֹהֲבִים בֵּין זֵיתֵי מַצְלֵבָה,
הִיא הֵד לְיָמִים שֶׁל תְּפִלָּה בַּ”חרְבָּה”
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִי…” (דן אלמגור).
לכל אחד ירושלים שלו.
בימים לפני “יום ירושלים” אני חושבת – מהי ירושלים שלי?
ירושלים היא עיר שבכל פעם שאני מגיעה אליה אני מאבדת את ה GPS הפנימי שלי, ולא יודעת איפה אני נמצאת… מתבלבלת בכיוונים… לא מצליחה לשחזר את הדרך… ואף פעם לא מצליחה ללמוד.
כשאני באה לירושלים אני נושמת אוויר צלול כיין, אבל דחוס מאנרגיה של כובד וסבל. בירושלים יש אור אחר- לא מסנוור ולבן כמו בתל-אביב. בירושלים יש אור שבא מלמעלה.
אני מרגישה בירושלים כמו תיירת שבאה מארץ אחרת- (אפילו מעולם אחר…) ויחד עם זאת, מרגישה שזו עיר כל כך שלי….
ואני יודעת, שירושלים היא העיר של כולם. עירם של בני האדם. אבל כל אחד רוצה שהיא תהיה רק שלו…
אני כל כך אוהבת את הצבעים והריחות, האנשים, הנופים,הקולות והמראות שירושלים אורגת כמו סיפור.
לא תמיד אני מבינה את הסיפור. אבל אני מרגישה שאני ארוגה בו גם כן.
אני ‘מתה’ על ירושלים- למרות שאבא שלי ממש מת. עליה. על אדמתה.
וכמו שלי ישנם בירושלים מקומות שהם שלי, ישנם הרבה מקומות שהם גם שלו, למרות שהוא איננו. מקומות שהוא אולי הספיק לראות, להריח, לחוש, לטעום, לנשום…
ירושלים בשבילי היא געגוע.src="webfiles/camoni/pThumb.php?w=400&src=../../../cms_files/blogs/4121/posts/190006/רס-ן גיורא אשכנזי עם אורנה .jpg" style="float:left" />
ירושלים שלי היא אהבה.
“…לְכָל אֶחָד יֶשְׁנוֹ מָקוֹם בִּירוּשָׁלַיִם
שֶׁהוּא קוֹרֵא לוֹ אַהֲבָה…” (נ. יונתן)
כ”ח אייר הוא יום חג, יום ירושלים.
כ”ח אייר הוא גם יום זיכרון ללוחמי צה”ל שנפלו ביום זה (רובם בירושלים) -במלחמת ששת הימים.
בכ”ח באייר מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לבני קהילת יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.
כ”ח אייר הוא גם יום זיכרון פרטי שלנו- לזכר אבא שלי גיורא, שזהו יום נפילתו בקרב על שחרור ירושלים, במלחמת ששת הימים.
שלכם, אורנה לוטן אשכנזי