ראיתי חושך - סיפור
"למה קראת לי לבוא?" שאלתי, "אחרי כל כך הרבה שנים..."
ראיתי חושך - סיפור - מאת רמיאב -
היא שכבה במיטה רחבה ונוחה, מוצעת בסדינים צבעוניים, דהויים למדי. לידה אגרטל של פרחי שדה שהילדים כנראה, קטפו בעבורה. היא עצמה, קטנה ורזה או כאילו המיטה פשוט גדולה עליה.
צינורית של חמצן צמודה מתחת לאפה והיא נושמת בכבדות. היו שמים לה מסכה, כך אמרו לי, לולא השיעולים האיומים התוקפים אותה מדי פעם. עורה החיוור נראה שקוף קצת אבל פניה הלבנים חלקים ויפים, כמו שהכרתי אותה בנערותה.
היא ביקשה שאבוא לבקר, כך מסרו לי. לא התראינו כעשרים וחמש שנה ואולי יותר... איבדתי את החשבון, כי בזיכרוני כאילו נפרדנו אתמול.
אמרו לי להיות עדין וסובלני כשאני מבקר אצלה בבית החולים. בעצם זה לא בדיוק בית חולים, זה מין מקום כזה, שבו גומרים את המחלה ועוברים לעולם שכולו טוב.
בזיכרוני היא הייתה נערה שובבית ופיקחת, אף פעם לא ידעתי ומעולם לא הבנתי, מה היא באמת רצתה. אותי היא הוציאה תמיד משווי המשקל. היו שעורים שלמדנו יחד, יושבים בצמוד בחדר ההרצאות, נוגעים-לא-נוגעים ברך בברך, מרפק במרפק, במקרה או שבכוונה. מיד בתום השיעור הייתה מדליקה סיגריה, בחברת קבוצה של מעריצים שהתיישבו על הדשא סביבה, מתבדחים וצוהלים.
אני מסתכל בעיניים שלה. הן היו ונשארו משהו מיוחד, אישונים אפורים גדולים מעוטרים במעט תכלת. כשהייתה תוקעת מבט במורה להיסטוריה, היו המילים נעתקות מפיו ופעם לא התאפק וביקש שתסתכל במחברת ותרשום רשימות... היא גם ידעה לשחק ב"מלחמת מבטים". לא פעם השירה את מבטה בעיני, בזמן שעור או בחדר האוכל ואני לא יכולתי לעמוד בפניו, עד שהייתי משפיל ראשי או פונה להסתכל בנוף, דרך החלון.
בחוג לריקודי עם היינו זוג... יצא כך שהיא נשארה לבדה וגם אני לא הזמנתי אף אחת אחרת... ככה, זה הפך למין שיגרה. רקדנו יחד במשך כל השנה את ריקודי הזוגות, בכל יום שלישי בערב, לקול האקורדיון והחליל בלוית הטמבור. באותה תקופה כמעט לא דיברנו, פרט למעט המילים כשליוויתי אותה, מדי פעם, לחדרה במעונות. הייתה מדליקה סיגריה ואני הייתי מנסה לשכנע אותה כמה שזה טיפשי, לא בריא, דוחה... אך כלום לא עזר. המשק, ממנו נשלחה ללמוד בסמינר, סיפק סיגריות זולות לחבריו והיא הייתה מצוידת תמיד.
היינו במסע לימודי, של הסמינר, במדבר יהודה, ארבעה ימים בלוויית גמלים ומוליכיהם הבדואים, מגלים ארץ לא נודעת, צמחים שלא ראינו מעולם, עקבות זוחלים מדבריים ועופות ייחודיים לאזור. ואנו שנינו עם המגדירים, כלי האיסוף והמשקפת, הלכנו בנוף עם כולם... אך לבדנו. נעזרנו הדדית בטיפוס ובמורד, כשהרובה הכבד שנשאתי משמש לפעמים כמוט עזר. היא התנשפה בין סיגריה לסיגריה ואני, כמוכה שיגעון, טענתי נגד זיהום האוויר והנוף...
עכשיו, כאן, אני יושב מולה, כל נשימה עולה לה במאמץ. היא מחייכת את חיוכה הנסתר ועיניה החודרות מלאות באותו זיק מהמם, שהוא שלה בלבד, והיא שואלת אם אני זוכר... אם אני זוכר את הטיול במדבר... אם אני זוכר את השמירה בלילה כשהרוח שרקה דרך השמיכה שהיינו עטופים בה ביחד, כאילו הייתה רשת של חורים... אם אני זוכר איך שמחתי שכיבתה הסיגריה... כן אני זוכר...
אני זוכר שבסוף אותה שנה יצאנו יחד להצגה, העזתי להזמין אותה... ובהפסקה ואחרי... שוב הקש הטיפשי הזה בער בין שפתיה, שבדמיוני נועדו לנשיקות בלבד. אני הרגשתי עצמי כדון קישוט הנלחם בעישון שלה. לא הצלחתי לשכנע אותה לבצע אפילו ניסיון אחד, להפסיק את המיטרד המחליא...
אירוע אחד לא יכולתי לסלוח לעצמי ולא רציתי להיזכר בו או להזכיר אותו. מספר שנים אחרי גמר הלימודים, הלכתי ברחוב בחיפה, שקוע במחשבות כל שהן ופתאום הרגשתי שעברו חלפו על פני זוג עיניים שאי אפשר לטעות בהן. הסתובבתי ורצתי אחרי אישה בהריון מתקדם... זאת הייתה היא... כמעט התחבקנו ונכנסנו לשתות בבית-קפה כלשהו. כשעה דיברנו, סיפרנו, שאלנו וענינו. סיפרה שהיא כבר נשואה ויש כבר ילד אחד... ואני ראיתי שהיא שוב שולפת סיגריה, מעשנת וצוחקת בקול... שאלתי בתדהמה, בלי לחשוב, אם כאישה בהריון היא רוצה, חס וחלילה, בילד מפגר, בהשפעה של העישון. מיד התחרטתי על האמירה ורציתי לבלוע את הלשון... והיא, רק פרצה בצחוקה המתגלגל ואמרה שלכל היותר הוא יהיה במשקל מופחת בלידה והרי זה רק יתרון...
ועכשיו וכאן, על משכבה, היא דווקא שואלת בקול חלוש אם אני זוכר את הפגישה בחיפה. אני מאשר, קצת באי נוחות. היא אומרת שרצתה שאדע שבאמת נולד לה ילד עם בעיות גדילה ופגם מוחי ושבסך הכול צדקתי. ברגע זה, רציתי נורא שלא אהיה צודק ושלא אשמע זאת מפיה. ובכלל, היא אומרת לי, כשראשה נח מוגבה על הכרים, שהחיים שלה היו נהדרים, בעלה איש אדיר, שאר ילדיה רק הביאו לה אושר ובכלל החיים היו מלאי משמעות ותוכן... רק חבל שבגלל אחת הסיגריות, עכשיו היא כבר יודעת, רק אחת מהן פרצה ושלחה את החומר המסרטן הזה אל בין התאים הבריאים של ריאותיה, ליצור את הגידול הממאיר וגרורותיו. היא לא תזכה, כך היא אומרת, לראות את בניה נישאים ובעיקר חלמה להיות פעם סבתא. עכשיו, למרות שהיא רק מתקרבת לארבעים וחמש, דווקא עניין זה מטריד אותה, כי הסוף מאוד קרוב...
"למה קראת לי לבוא?" שאלתי, "אחרי כל כך הרבה שנים..."
"רציתי להגיד לך שאם היית אז, כשכמעט היינו חברים, תקיף יותר, אפשר שבשבילך או בגללך, הייתי מפסיקה לעשן, אבל אתה היית, חסר בטחון כמוני, גולם אמיתי..." שעול קשה קטע את דבריה, "אני הייתי נערה עקשנית ולא כל מה שרציתי אמרתי ומה שאמרתי לרוב יצא לי הפוך ממה שהתכוונתי ואתה כמעט שלא הבנת, כמה רציתי אותך... הייתי כזאת סגורה... אז רציתי שתדע, לפני שאני נגמרת, שאני..." אמרה בלחישה כשהמילים נטרפות בין שיעול לשיעול, היוצא בצריחות חרישיות...
הסתכלתי כל הזמן בעיניה והפעם לא השפלתי מבט. רציתי לגמוע את האור והחום. עיניה ננעצו בעיני ונאחזו במבטי, כשהאוויר מנסה לפלס דרכו לריאותיה.
פתאום, המבט המקסים שלה כבה וראיתי חושך...
כל הזכויות שמורות (C)
היא שכבה במיטה רחבה ונוחה, מוצעת בסדינים צבעוניים, דהויים למדי. לידה אגרטל של פרחי שדה שהילדים כנראה, קטפו בעבורה. היא עצמה, קטנה ורזה או כאילו המיטה פשוט גדולה עליה.
צינורית של חמצן צמודה מתחת לאפה והיא נושמת בכבדות. היו שמים לה מסכה, כך אמרו לי, לולא השיעולים האיומים התוקפים אותה מדי פעם. עורה החיוור נראה שקוף קצת אבל פניה הלבנים חלקים ויפים, כמו שהכרתי אותה בנערותה.
היא ביקשה שאבוא לבקר, כך מסרו לי. לא התראינו כעשרים וחמש שנה ואולי יותר... איבדתי את החשבון, כי בזיכרוני כאילו נפרדנו אתמול.
אמרו לי להיות עדין וסובלני כשאני מבקר אצלה בבית החולים. בעצם זה לא בדיוק בית חולים, זה מין מקום כזה, שבו גומרים את המחלה ועוברים לעולם שכולו טוב.
בזיכרוני היא הייתה נערה שובבית ופיקחת, אף פעם לא ידעתי ומעולם לא הבנתי, מה היא באמת רצתה. אותי היא הוציאה תמיד משווי המשקל. היו שעורים שלמדנו יחד, יושבים בצמוד בחדר ההרצאות, נוגעים-לא-נוגעים ברך בברך, מרפק במרפק, במקרה או שבכוונה. מיד בתום השיעור הייתה מדליקה סיגריה, בחברת קבוצה של מעריצים שהתיישבו על הדשא סביבה, מתבדחים וצוהלים.
אני מסתכל בעיניים שלה. הן היו ונשארו משהו מיוחד, אישונים אפורים גדולים מעוטרים במעט תכלת. כשהייתה תוקעת מבט במורה להיסטוריה, היו המילים נעתקות מפיו ופעם לא התאפק וביקש שתסתכל במחברת ותרשום רשימות... היא גם ידעה לשחק ב"מלחמת מבטים". לא פעם השירה את מבטה בעיני, בזמן שעור או בחדר האוכל ואני לא יכולתי לעמוד בפניו, עד שהייתי משפיל ראשי או פונה להסתכל בנוף, דרך החלון.
בחוג לריקודי עם היינו זוג... יצא כך שהיא נשארה לבדה וגם אני לא הזמנתי אף אחת אחרת... ככה, זה הפך למין שיגרה. רקדנו יחד במשך כל השנה את ריקודי הזוגות, בכל יום שלישי בערב, לקול האקורדיון והחליל בלוית הטמבור. באותה תקופה כמעט לא דיברנו, פרט למעט המילים כשליוויתי אותה, מדי פעם, לחדרה במעונות. הייתה מדליקה סיגריה ואני הייתי מנסה לשכנע אותה כמה שזה טיפשי, לא בריא, דוחה... אך כלום לא עזר. המשק, ממנו נשלחה ללמוד בסמינר, סיפק סיגריות זולות לחבריו והיא הייתה מצוידת תמיד.
היינו במסע לימודי, של הסמינר, במדבר יהודה, ארבעה ימים בלוויית גמלים ומוליכיהם הבדואים, מגלים ארץ לא נודעת, צמחים שלא ראינו מעולם, עקבות זוחלים מדבריים ועופות ייחודיים לאזור. ואנו שנינו עם המגדירים, כלי האיסוף והמשקפת, הלכנו בנוף עם כולם... אך לבדנו. נעזרנו הדדית בטיפוס ובמורד, כשהרובה הכבד שנשאתי משמש לפעמים כמוט עזר. היא התנשפה בין סיגריה לסיגריה ואני, כמוכה שיגעון, טענתי נגד זיהום האוויר והנוף...
עכשיו, כאן, אני יושב מולה, כל נשימה עולה לה במאמץ. היא מחייכת את חיוכה הנסתר ועיניה החודרות מלאות באותו זיק מהמם, שהוא שלה בלבד, והיא שואלת אם אני זוכר... אם אני זוכר את הטיול במדבר... אם אני זוכר את השמירה בלילה כשהרוח שרקה דרך השמיכה שהיינו עטופים בה ביחד, כאילו הייתה רשת של חורים... אם אני זוכר איך שמחתי שכיבתה הסיגריה... כן אני זוכר...
אני זוכר שבסוף אותה שנה יצאנו יחד להצגה, העזתי להזמין אותה... ובהפסקה ואחרי... שוב הקש הטיפשי הזה בער בין שפתיה, שבדמיוני נועדו לנשיקות בלבד. אני הרגשתי עצמי כדון קישוט הנלחם בעישון שלה. לא הצלחתי לשכנע אותה לבצע אפילו ניסיון אחד, להפסיק את המיטרד המחליא...
אירוע אחד לא יכולתי לסלוח לעצמי ולא רציתי להיזכר בו או להזכיר אותו. מספר שנים אחרי גמר הלימודים, הלכתי ברחוב בחיפה, שקוע במחשבות כל שהן ופתאום הרגשתי שעברו חלפו על פני זוג עיניים שאי אפשר לטעות בהן. הסתובבתי ורצתי אחרי אישה בהריון מתקדם... זאת הייתה היא... כמעט התחבקנו ונכנסנו לשתות בבית-קפה כלשהו. כשעה דיברנו, סיפרנו, שאלנו וענינו. סיפרה שהיא כבר נשואה ויש כבר ילד אחד... ואני ראיתי שהיא שוב שולפת סיגריה, מעשנת וצוחקת בקול... שאלתי בתדהמה, בלי לחשוב, אם כאישה בהריון היא רוצה, חס וחלילה, בילד מפגר, בהשפעה של העישון. מיד התחרטתי על האמירה ורציתי לבלוע את הלשון... והיא, רק פרצה בצחוקה המתגלגל ואמרה שלכל היותר הוא יהיה במשקל מופחת בלידה והרי זה רק יתרון...
ועכשיו וכאן, על משכבה, היא דווקא שואלת בקול חלוש אם אני זוכר את הפגישה בחיפה. אני מאשר, קצת באי נוחות. היא אומרת שרצתה שאדע שבאמת נולד לה ילד עם בעיות גדילה ופגם מוחי ושבסך הכול צדקתי. ברגע זה, רציתי נורא שלא אהיה צודק ושלא אשמע זאת מפיה. ובכלל, היא אומרת לי, כשראשה נח מוגבה על הכרים, שהחיים שלה היו נהדרים, בעלה איש אדיר, שאר ילדיה רק הביאו לה אושר ובכלל החיים היו מלאי משמעות ותוכן... רק חבל שבגלל אחת הסיגריות, עכשיו היא כבר יודעת, רק אחת מהן פרצה ושלחה את החומר המסרטן הזה אל בין התאים הבריאים של ריאותיה, ליצור את הגידול הממאיר וגרורותיו. היא לא תזכה, כך היא אומרת, לראות את בניה נישאים ובעיקר חלמה להיות פעם סבתא. עכשיו, למרות שהיא רק מתקרבת לארבעים וחמש, דווקא עניין זה מטריד אותה, כי הסוף מאוד קרוב...
"למה קראת לי לבוא?" שאלתי, "אחרי כל כך הרבה שנים..."
"רציתי להגיד לך שאם היית אז, כשכמעט היינו חברים, תקיף יותר, אפשר שבשבילך או בגללך, הייתי מפסיקה לעשן, אבל אתה היית, חסר בטחון כמוני, גולם אמיתי..." שעול קשה קטע את דבריה, "אני הייתי נערה עקשנית ולא כל מה שרציתי אמרתי ומה שאמרתי לרוב יצא לי הפוך ממה שהתכוונתי ואתה כמעט שלא הבנת, כמה רציתי אותך... הייתי כזאת סגורה... אז רציתי שתדע, לפני שאני נגמרת, שאני..." אמרה בלחישה כשהמילים נטרפות בין שיעול לשיעול, היוצא בצריחות חרישיות...
הסתכלתי כל הזמן בעיניה והפעם לא השפלתי מבט. רציתי לגמוע את האור והחום. עיניה ננעצו בעיני ונאחזו במבטי, כשהאוויר מנסה לפלס דרכו לריאותיה.
פתאום, המבט המקסים שלה כבה וראיתי חושך...
כל הזכויות שמורות (C)
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
לא יודעת אם הסיפור הוא אמיתי אבל אני מעדיפה אותו אמיתי
חיבת לגעת בעובדה שבצעירותנו אנחנו לא מודעים לתוצאות מעשינו העקשנים שמופיעים בערוב ימינו.עולם כמנהגו נוהג...זה לא דבר שישתנה
אבל דוקא אגע בעצב הכל כך עמוק של הפספוס של חייך.ולפעמים אני תוהה באם היית יודע בזמן אמת את רגשותיה האם היית עושה צעד והאם הצעד הזה היה משנה את חייך ואת חייה?
האם ניתן ללמוד ממצבים כאלו?יש כל כך הרבה אנשים שחיים בסבל עילאי ולמרות שיש להם מה לעשות בענינם וסבלם יקטן עד מאד.בכל זאת מתעקשים לשבת ולסבול במקום לגאול את נפשם מאותו סבל
אשמח להבין עד מאד את מצב נפשך אחרי סיפור כזה רק כמה דקות לפני שנדמה לעולמי עולמים
היכן זה משאיר אותך רמיאב חביב והאם יש מה ללמוד ולעשות במקרה הזה?
שיהיה חגך שמח ולא כבד
Y M I
בתגובתי אליך שאלתי אותך אישית על רגשותיך שלך האישיות , במידה והסיפור אכן היה שלך פרטי
נגיד שכן איך היית מרגיש, בעצם לא ביקשתי תשובה מאף אחד אחר חוץ ממך ,ובטח לא להפגין חוסר הבנת הנקרא
Y M I
תודה והערכה לך על תשובתך האישית שנשלחה בהודעות הפרטיות
Y M I