רחוב רמב"ם בפתח תקווה זיכרונות ילדות 1948 - 1951
פתח תקוה שנוסדה כמושבה, הוכרזה כעיר בשנת 1937 ונבנתה על שטח אדמה שנקנה מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אומלבס בשנת 1878. במשך שנים רבות המשיכו תושבי פתח תקוה הותיקים לקרוא לעיר מושבה ולכנותה בשמה הישן מלאבס על שם הכפר הערבי אומלבס.רחוב רמב"ם, הרחוב בו גרנו , תחילתו מיפגש עם רחוב שטמפפר וסיומו ברחוב וולפסון, רחוב שנוגע ברחובות ארוכים שמגיעים עד מרכז העיר.רחוב רמב"ם עולה בזכרוני קסום, ריחני וצבעוני.
פתח תקוה שנוסדה כמושבה, הוכרזה כעיר בשנת 1937 ונבנתה על שטח אדמה שנקנה מבעלי הקרקע של הכפר הערבי אומלבס בשנת 1878. במשך שנים רבות המשיכו תושבי פתח תקוה הותיקים לקרוא לעיר מושבה ולכנותה בשמה הישן מלאבס על שם הכפר הערבי אומלבס.
רחוב רמב"ם, הרחוב בו גרנו , תחילתו מיפגש עם רחוב שטמפפר וסיומו ברחוב וולפסון, רחוב שנוגע ברחובות ארוכים שמגיעים עד מרכז העיר.
רחוב רמב"ם עולה בזכרוני קסום, ריחני וצבעוני.
לאורך הרחוב צריפים שעל קירותיהם וגגותיהם מטפסים ומתערבבים בשפע אספרגוס בר ירוק וליפופית בפריחה סגולה, כחולה ובתים שנבנו, חלקים חלקים, קודם חדר ועוד אחד, מרפסת, מטבח קטן, שירותים ומקלחת היו בחצר, ורק אחר כך נבנו כחלק מהבית.
ביום הכביסה השבועי ניצב בכול חצר דוד הכביסה על לבנים ותחתיו לוחות עץ ושבבים קטנים מצפים לגפרור או מצית שידליק אותם (והיו כאלה שבחרו בפרימוס) כדי לחמם את מי הכביסה עד רתיחה ואז יכולת לראות את הכביסה לבנה או צבעונית תלויה על חבלים, מראה ציורי ממש.
בחלק מהחצרות הסתובבו במשך היום אפרוחים ותרנגלות עגלגלות מסוגים שונים, לבנות, אדמוניות ושחורות, הן נקרו בתיאבון את העשב הירוק שצמח בשפע במיוחד אחרי הגשמים וכמובן גם את השפע בתוך האדמה, תולעים ושלשולים.
היו חצרות בהן היתה עז אחת או שתים עם עינים בהירות ויפות וזקנקן קטן ולפעמים אפשר היה לראות את המראה הנפלא של גדי קטן שנולד עם שחר ועתה הוא כבר מקפץ ומתנדנד על רגליו הדקות.
בתים נוספים ברחוב היו בני שתי קומות או שלוש עם דירות גדולות, חדרים גדולים, מרפסות ותקרות גבוהות. אלה היו דירות שהיו מושכרות בדמי מפתח.
את הצריף של ד"ר מלמד כולם הכירו. אם לעזרה ראשונה, חום גבוה, מחלה
או עזרה למיילדת, מיד אצו רצו לקרוא לד"ר מלמד לזמנו לביקור בית והוא תמיד היה שם ביום ובלילה. אמנם קופת חולים כללית נוסדה ב - 1913 וכנראה שהיתה מרפאה גם בפתח תקוה אבל אני זוכרת את ביקוריו בביתנו, אם זה לבדוק את סבא החולה, או לבדוק מה מצבי כאשר מחלות הילדות דאז, אדמת / שעלת / אבעבועות רוח / חזרת, הגיעו אלי אחת אחרי השניה.
תמיד היה מגיע לבוש בחליפה החומה וכתונת לבנה מגוהצת. אם היה מגיע בלילה היה בא בפיג'מה ועליה הז'קט של החליפה, הסטטוסקופ מונח על צווארו והתיק תמיד בידו.
התיק של דוקטור מלמד היה בעיניי תיק קסמים. כל מה שהיה צריך לו, כך זה נראה לי, היה בתיק. אם אלה כדורים בקופסאות קטנות, או מזרק וזריקות, או חומר חיטוי בעל ריח מוזר כזה שמורחים לפני הזרקת הזריקה, היה סירופ קסמים שהיה נותן ממנו כף אחת בלבד וכבר היית מרגיש יותר טוב. מקלות לבדיקת הלוע, תחבושות ומשחות, ממש בית מרקחת. בעצם הוא היה מין קופת חולים מהלכת ובו בזמן מין פיה טובה כזו.
פעם הגיע לביתה של סבתא והיא בדיוק הניחה כוסות רוח על גבו של אחד השכנים שהגיע לבקש את עזרתה, סבתא היתה מומחית בהנחת כוסות רוח, ד"ר מלמד עמד והתבונן בסקרנות ובהערכה. אף פעם לא מיהר, היה יושב עם סבתא ליד השולחן הגדול, שותה עמה כוס תה חם ישר מהסמובר ומקשיב להסברה כיצד היא מכינה סירופ נגד שיעול מצנון שחור.
היה הבית של האחים אשכנזי שבו כולם דיברו בספניולית ( ספניולית היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד וידועה כלאדינו ) הסבתא, הדודים, הבנים, הכלות, בית גדול ומשפחה ענפה שהיתה להם במרכז המושבה חנות קטנטנה ובה מכרו פיצוחים, פירות יבשים ותבלינים. בימי שישי היה תור ארוך של קונים ממתינים לקנות את הגרעינים השחורים והלבנים הכי הכי טעימים.
מול הבית של משפחת אשכנזי היתה מאפית רופא. שביל צר הוביל פנימה אל חצר שם ליד שני עצי תות גבוהים שכן ביתה של משפחת רופא .
מאפית רופא היתה מקום של קסם ריחני - ריח הלחם התופח, ריח הלחם היוצא מהתנור. כשאימא ואני הולכות לקנות לחם טרי טרי ישר מהתנור, בפנים קמח לבן עוטף הכול סביב, אני מתבוננת בסקרנות בתנועותיו הבטוחות של האופה האוחז במרדה מוציא ככרות לחם אפויות ומכניס ככרות שתפחו ומוכנות לאפייה.
ברחוב רמב"ם בקצהו השני, סמוך לרחוב שטמפפר היתה עוד מאפיה שהיתה מחלקת לחם לחנויות המכולת בעיר. מאפית רופא היה בה נופך משפחתי כזה בגלל ימי שישי בהם היו עקרות הבית הספרדיות מביאות את סיר החמין המשפחתי לתנור של המאפיה עד שבת בבוקר, בשבת בבוקר היו פשוט באים ולוקחים את הסיר, לכול עקרת בית היה הסימון המיוחד לסיר שלה. סבתא שלי בחרה להכין את החמין במטבחה הקטן, סיר גדול על פתיליה קטנה והבית היתה מתמלא בניחוח ריחות שבת.
ברחוב רמב"ם היתה חנות מכולת קטנה, החנות של יאיר ורוזה אשכנזי ( כן גם שם משפחתם היה אשכנזי ללא קירבה למשפחה השניה) - חנות מכולת כזו שהכול קונים בה במשקל. היו דגים כבושים, מעושנים, מרמלדה במשקל, נקניק במשקל,זיתים, סוכריות. היו שימורים, הרבה, שימורים היו חלק בלתי נפרד מהתזונה באותם ימים. שעועית צהובה, ירוקה, תירס, במיה, אפונה. גם קמח היה במשקל, ממתין בפינת המכולת בשק גדול. את הקמח בבית צריך היה תמיד לנפות כי היו בו חרקים, וזה היה תהליך שבשיגרה לנפות את הקמח בנפה עדינה לפני השימוש בו כדי להוציא את החרקים. המכולת של יאיר היתה קטנה ואפלולית, לא יכולת להסתובב ולקחת מצרכים בעצמך, יאיר היה מביא, עולה על הסולם, יורד, שוקל… שלושה אנשים בחנות המכולת זה כבר צפוף. אבל חנות המכולת הספיקה .בדיוק לאנשים שהיו זקוקים לה.
המכולת היתה בקומה הראשונה של הבית בן שלוש הקומות, בית פינתי שנשק לשביל ללא מוצא שאחר כך הפך לרחוב שנקרא על שמו של אליעזר קשאני מעולי הגרדום שהיה לוחם מחתרת האצ"ל, נתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב- 16 באפריל 1947.
בקומה הראשונה והשניה גרו דיירים בדמי מפתח ביניהם הוריו של אליעזר קשאני ובקומה השלישית בעלי הבית. יאיר ורוזה גרו עם שני ילדיהם בדירה קטנה צמודה למכולת.
אני זוכרת איך היתה בעלת הבית קוראת ליאיר, משלשלת מהמרפסת סל עם חבל ואומרת לו מה היא רוצה לקנות. יאיר היה יוצא עם פנקס קטן ועיפרון ורושם את ההזמנה שלה. כשההזמנה היתה מוכנה היה קורא לה והיא היתה מושכת את הסל למעלה.
ליאיר היה פנקס בו היה רושם את הקניות של המשפחות וכשהיתה מגיעה המשכורת - היו משלמים את החוב.
יש לי זכרון נעים מאותו בית של שלוש קומות, ילדים בגילי אמנם לא גרו בו אך גר, שם זוג מבוגר מתורכיה, בעל ואישה שניהם גבוהים, רזים, עדינים ונעימים, הם הזמינו אצל אבא שהיה נגר עבודת נגרות לדירה שלהם ואבא התידד אתם וסיפר שיש לו בת קטנה, כשסיים להרכיב את הארון בקשו שיביא אותי לביקור והם כרכרו סביבי בהתרגשות כאילו לא ראו ילדים מזמן בביתם וזה באמת היה כך והגישו לי עוגיות דביקות ומתוקות אבל הכי אהבתי את ממתק הרחת לוקום וכשיצאנו משם הם נתנו לי קופסא מלאה ברחת לוקום וסיפרו לאבא ולי שהם נוסעים בקרוב לתורכיה לבקר קרובי משפחה. הם לא הרבו בדיבורים פשוט כי לא דיברו היטב בעברית אבל אמרו לי שהם יביאו לי מתנה איתם כשיחזרו. לאחר זמן מה אבא סיפר לי שהם חזרו מתורכיה והביאו לי מתנה והמתנה היתה נפלאה - זוג נעלים רכות עשויות עור רך צבוע באדום, גם הסוליה מעור רך, והנעלים היו רקומות בחוט כסף בריקמה יפיפיה, לא שבעתי מלהתבונן בהם, אפילו לקחתי אותם למיטה בלילה כשהלכתי לישון. והם היו בדיוק במידה שלי, היה להם רק חיסרון אחד שהיו עדינות ונוצרו רק להליכה בבית על שטיח ולכן במשך הזמן כמה שרציתי לשמור עליהם הריקמה החלה להיפרם, הסוליה נשחקה והם איבדו את מראם הקסום אבל זיכרונם כמתנת אהבה בריח רחת לוקום חי עימי עד היום.
והיתה הדסה אשת חיל בפינה השניה של הרחוב מול הבית בן שלוש הקומות, על שטח האדמה ליד ביתה היה פרדס קטן של עצי אשכוליות ותפוזים, היא היתה אלמנה וילדיה עברו לגור באמריקה. היתה מטפלת בפרדס, משקה, עודרת והפרי שהבשיל על העצים היה פרי טעים ועסיסי. הדסה היתה מעמיסה על מריצה את הפרי ומביאה ליאיר, לחנות המכולת, מסדרת בחוץ בארגז את הפרי, הקונים היו באים, שמים בשקית נייר, יאיר היה שוקל ושומר בקופסא את הכסף עבור הדסה.
שני מבקרים קבועים היו עוברים ברחוב - נתן מוכר הנפט ומרדכי מוכר הקרח.
לנפט היינו זקוקים כדי לחמם את הבית בתנור הנפט וגם כדי להבעיר אש בפתיליה ועששית הלילה.
נתן מוכר הנפט היה עובר ברחוב פעם בשבוע, עובר ברחוב עם עגלה וסוס ועל העגלה מיכל גדול של נפט עם ברז, כדי להודיע שהוא בסביבה היה מצלצל בפעמון. היינו יוצאים אליו עם ג'ריקן שהיה מיועד לכך וממתינים בתור עם שאר השכנים.
בכול בוקר, לפני שבע, היינו שומעים שריקה. לפי עוצמת השריקה היינו יודעים מתי מרדכי מוכר הקרח יגיע לרחוב ויעצור ליד הבית שלנו. בתחילה היה מרדכי
מגיע עם סוס ועגלה ועל העגלה מונחים בלוקים ארוכים של קרח מכוסים בשקים. את הבלוקים היה מביא מבית הקרור וחותך את הבלוקים לשליש או רבע לפי בקשתה של עקרת הבית. ידיו היו תמיד עטופות בכפפות עבות ומבודדות מפני הקור. לאחר זמן קנה מרדכי מוכר הקרח טנדר ישן מטרטר והבלוקים בתוכו, זהינו אותו לא רק לפי השריקה אלא גם לפי קול טרטור המנוע של הטנדר. אם קרה שהקרח נמס ונשארנו בלי קרח לארגז הקרח, אבא היה רוכב על אופניו, נוסע אל בית הקרח וקונה שליש בלוק, עוטף במטלית, שם אותו על הסבל של האופניים וחוזר הביתה.
היה ברחוב רמב"ם סנדלר, הסנדלריה היתה מול המכולת של יאיר. את שמו אינני זוכרת. הוא גר עם משפחתו בבנין הדירות הגדול ממול, איש שקט ועדין, מוקף סביבו בנעלים שהובאו לתיקון, ריח של עור ומשחת נעלים, תמיד רכון על נעל זו או אחרת, תופר, דופק מסמרים, מתקן סוליה או עקב, מרפא את הנעלים והן יוצאות חדשות ומצוחצחות, אשתו היתה מגיעה מידי יום ומביאה לו את ארוחת הצהרים ונשארת לשבת שם על ידו במשך זמן מה.
המשפחות ברחוב רמב"ם היו מטורקיה או ספרד וכולם דיברו ספניולית. אצלנו בבית אבא ואימא דברו רק בעברית, אצל סבתא בבית דברו ביידיש ועברית, גם אבא וגם סבתא ידעו לשוחח בערבית אבל לא היתה להם הזדמנות לדבר בשפה זו, עם זאת כאשר הזדמן להם לנהל שיחה בערבית נראה היה שהם נהנים להתבטא בה.
רחוב רמב"ם בפתח תקווה, בחלקו מוקף פרדסים שהגיעו עד שכונת עין גנים. בלילות אפשר היה לשמוע את יללות התנים שמתקרבים אל לול התרנגולות במטרה לצוד תרנגולת שמנמנה וזה אכן קרה פעמים רבות.
משפחת הורנשטיין היתה באותם שנים המשפחה האשכנזית היחידה ברחוב רמב"ם. היתה משפחת מאיה, בכר, בן שלום, קשאני, אשכנזי, מוטולה, קזרא, רופא...
פעם אחת כשהייתי בכיתה ב' הזמינה אותי חברה מהכיתה שגרה גם היא ברחוב רמב"ם, לבקר אצלם בבית, מרחק שני בתים מאיתנו. המשפחה כולה קיבלה אותי בשמחה והגישו לי משקה ובננה בשלה מהעץ בחצר. לא הייתי רעבה ולא הרגשתי בנוח מכול תשומת הלב אבל אכלתי את הבננה, כשחזרתי הביתה היתה לי בחילה, הקאתי והרגשתי רע. סבתא אמרה מיד שעשו לי עין רעה, היא תפרה מין נרתיק קטן מבד ובתוכו הכניסה שן שום, מלח ועוד משהו שאינני יודעת מהו, את השקית הקטנה מאוד הצמידה בסיכת ביטחון לגופיה שלי כקמיע להגנה.
היו ברחוב רמב"ם גם צריפים שכבר לא גרו בהם, נטושים. סימן ההיכר לצריף שלא גרו בו יותר, שננטש כבר מזמן היה גדר הרוסה, שביל מכוסה בעשבים, זגוגית חלון שבורה וצמחיה עבותה של ליפופית כחולה סגולה משולבת באספרגוס בר שכיסתה קירות וגג.
לאט לאט עם השנים כאשר פתח תקוה הפכה ממושבה לעיר, הפרדסים סביב נעלמו לאט לאט, הרחובות נסללו באספלט, ברחוב רמב"ם כבר לא היה יום כביסה בחצר, לולי התרנגולות נעלמו, קבלנים החלו לחזר אחרי התושבים הקשישים במטרה לשכנעם למכור את האדמה שברשותם לבנית בתים משותפים.
...לפעמים כאני רואה את הליפופית, או אחד מקרובי המשפחה שלה גם אם זה רק בצילום אני חוזרת בזמן אל מראה הצריפים העטופים בירוק ומשובצים בכחול סגול.
רחוב רמב"ם, הרחוב בו גרנו , תחילתו מיפגש עם רחוב שטמפפר וסיומו ברחוב וולפסון, רחוב שנוגע ברחובות ארוכים שמגיעים עד מרכז העיר.
רחוב רמב"ם עולה בזכרוני קסום, ריחני וצבעוני.
לאורך הרחוב צריפים שעל קירותיהם וגגותיהם מטפסים ומתערבבים בשפע אספרגוס בר ירוק וליפופית בפריחה סגולה, כחולה ובתים שנבנו, חלקים חלקים, קודם חדר ועוד אחד, מרפסת, מטבח קטן, שירותים ומקלחת היו בחצר, ורק אחר כך נבנו כחלק מהבית.
ביום הכביסה השבועי ניצב בכול חצר דוד הכביסה על לבנים ותחתיו לוחות עץ ושבבים קטנים מצפים לגפרור או מצית שידליק אותם (והיו כאלה שבחרו בפרימוס) כדי לחמם את מי הכביסה עד רתיחה ואז יכולת לראות את הכביסה לבנה או צבעונית תלויה על חבלים, מראה ציורי ממש.
בחלק מהחצרות הסתובבו במשך היום אפרוחים ותרנגלות עגלגלות מסוגים שונים, לבנות, אדמוניות ושחורות, הן נקרו בתיאבון את העשב הירוק שצמח בשפע במיוחד אחרי הגשמים וכמובן גם את השפע בתוך האדמה, תולעים ושלשולים.
היו חצרות בהן היתה עז אחת או שתים עם עינים בהירות ויפות וזקנקן קטן ולפעמים אפשר היה לראות את המראה הנפלא של גדי קטן שנולד עם שחר ועתה הוא כבר מקפץ ומתנדנד על רגליו הדקות.
בתים נוספים ברחוב היו בני שתי קומות או שלוש עם דירות גדולות, חדרים גדולים, מרפסות ותקרות גבוהות. אלה היו דירות שהיו מושכרות בדמי מפתח.
את הצריף של ד"ר מלמד כולם הכירו. אם לעזרה ראשונה, חום גבוה, מחלה
או עזרה למיילדת, מיד אצו רצו לקרוא לד"ר מלמד לזמנו לביקור בית והוא תמיד היה שם ביום ובלילה. אמנם קופת חולים כללית נוסדה ב - 1913 וכנראה שהיתה מרפאה גם בפתח תקוה אבל אני זוכרת את ביקוריו בביתנו, אם זה לבדוק את סבא החולה, או לבדוק מה מצבי כאשר מחלות הילדות דאז, אדמת / שעלת / אבעבועות רוח / חזרת, הגיעו אלי אחת אחרי השניה.
תמיד היה מגיע לבוש בחליפה החומה וכתונת לבנה מגוהצת. אם היה מגיע בלילה היה בא בפיג'מה ועליה הז'קט של החליפה, הסטטוסקופ מונח על צווארו והתיק תמיד בידו.
התיק של דוקטור מלמד היה בעיניי תיק קסמים. כל מה שהיה צריך לו, כך זה נראה לי, היה בתיק. אם אלה כדורים בקופסאות קטנות, או מזרק וזריקות, או חומר חיטוי בעל ריח מוזר כזה שמורחים לפני הזרקת הזריקה, היה סירופ קסמים שהיה נותן ממנו כף אחת בלבד וכבר היית מרגיש יותר טוב. מקלות לבדיקת הלוע, תחבושות ומשחות, ממש בית מרקחת. בעצם הוא היה מין קופת חולים מהלכת ובו בזמן מין פיה טובה כזו.
פעם הגיע לביתה של סבתא והיא בדיוק הניחה כוסות רוח על גבו של אחד השכנים שהגיע לבקש את עזרתה, סבתא היתה מומחית בהנחת כוסות רוח, ד"ר מלמד עמד והתבונן בסקרנות ובהערכה. אף פעם לא מיהר, היה יושב עם סבתא ליד השולחן הגדול, שותה עמה כוס תה חם ישר מהסמובר ומקשיב להסברה כיצד היא מכינה סירופ נגד שיעול מצנון שחור.
היה הבית של האחים אשכנזי שבו כולם דיברו בספניולית ( ספניולית היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד וידועה כלאדינו ) הסבתא, הדודים, הבנים, הכלות, בית גדול ומשפחה ענפה שהיתה להם במרכז המושבה חנות קטנטנה ובה מכרו פיצוחים, פירות יבשים ותבלינים. בימי שישי היה תור ארוך של קונים ממתינים לקנות את הגרעינים השחורים והלבנים הכי הכי טעימים.
מול הבית של משפחת אשכנזי היתה מאפית רופא. שביל צר הוביל פנימה אל חצר שם ליד שני עצי תות גבוהים שכן ביתה של משפחת רופא .
מאפית רופא היתה מקום של קסם ריחני - ריח הלחם התופח, ריח הלחם היוצא מהתנור. כשאימא ואני הולכות לקנות לחם טרי טרי ישר מהתנור, בפנים קמח לבן עוטף הכול סביב, אני מתבוננת בסקרנות בתנועותיו הבטוחות של האופה האוחז במרדה מוציא ככרות לחם אפויות ומכניס ככרות שתפחו ומוכנות לאפייה.
ברחוב רמב"ם בקצהו השני, סמוך לרחוב שטמפפר היתה עוד מאפיה שהיתה מחלקת לחם לחנויות המכולת בעיר. מאפית רופא היה בה נופך משפחתי כזה בגלל ימי שישי בהם היו עקרות הבית הספרדיות מביאות את סיר החמין המשפחתי לתנור של המאפיה עד שבת בבוקר, בשבת בבוקר היו פשוט באים ולוקחים את הסיר, לכול עקרת בית היה הסימון המיוחד לסיר שלה. סבתא שלי בחרה להכין את החמין במטבחה הקטן, סיר גדול על פתיליה קטנה והבית היתה מתמלא בניחוח ריחות שבת.
ברחוב רמב"ם היתה חנות מכולת קטנה, החנות של יאיר ורוזה אשכנזי ( כן גם שם משפחתם היה אשכנזי ללא קירבה למשפחה השניה) - חנות מכולת כזו שהכול קונים בה במשקל. היו דגים כבושים, מעושנים, מרמלדה במשקל, נקניק במשקל,זיתים, סוכריות. היו שימורים, הרבה, שימורים היו חלק בלתי נפרד מהתזונה באותם ימים. שעועית צהובה, ירוקה, תירס, במיה, אפונה. גם קמח היה במשקל, ממתין בפינת המכולת בשק גדול. את הקמח בבית צריך היה תמיד לנפות כי היו בו חרקים, וזה היה תהליך שבשיגרה לנפות את הקמח בנפה עדינה לפני השימוש בו כדי להוציא את החרקים. המכולת של יאיר היתה קטנה ואפלולית, לא יכולת להסתובב ולקחת מצרכים בעצמך, יאיר היה מביא, עולה על הסולם, יורד, שוקל… שלושה אנשים בחנות המכולת זה כבר צפוף. אבל חנות המכולת הספיקה .בדיוק לאנשים שהיו זקוקים לה.
המכולת היתה בקומה הראשונה של הבית בן שלוש הקומות, בית פינתי שנשק לשביל ללא מוצא שאחר כך הפך לרחוב שנקרא על שמו של אליעזר קשאני מעולי הגרדום שהיה לוחם מחתרת האצ"ל, נתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתלייה ב- 16 באפריל 1947.
בקומה הראשונה והשניה גרו דיירים בדמי מפתח ביניהם הוריו של אליעזר קשאני ובקומה השלישית בעלי הבית. יאיר ורוזה גרו עם שני ילדיהם בדירה קטנה צמודה למכולת.
אני זוכרת איך היתה בעלת הבית קוראת ליאיר, משלשלת מהמרפסת סל עם חבל ואומרת לו מה היא רוצה לקנות. יאיר היה יוצא עם פנקס קטן ועיפרון ורושם את ההזמנה שלה. כשההזמנה היתה מוכנה היה קורא לה והיא היתה מושכת את הסל למעלה.
ליאיר היה פנקס בו היה רושם את הקניות של המשפחות וכשהיתה מגיעה המשכורת - היו משלמים את החוב.
יש לי זכרון נעים מאותו בית של שלוש קומות, ילדים בגילי אמנם לא גרו בו אך גר, שם זוג מבוגר מתורכיה, בעל ואישה שניהם גבוהים, רזים, עדינים ונעימים, הם הזמינו אצל אבא שהיה נגר עבודת נגרות לדירה שלהם ואבא התידד אתם וסיפר שיש לו בת קטנה, כשסיים להרכיב את הארון בקשו שיביא אותי לביקור והם כרכרו סביבי בהתרגשות כאילו לא ראו ילדים מזמן בביתם וזה באמת היה כך והגישו לי עוגיות דביקות ומתוקות אבל הכי אהבתי את ממתק הרחת לוקום וכשיצאנו משם הם נתנו לי קופסא מלאה ברחת לוקום וסיפרו לאבא ולי שהם נוסעים בקרוב לתורכיה לבקר קרובי משפחה. הם לא הרבו בדיבורים פשוט כי לא דיברו היטב בעברית אבל אמרו לי שהם יביאו לי מתנה איתם כשיחזרו. לאחר זמן מה אבא סיפר לי שהם חזרו מתורכיה והביאו לי מתנה והמתנה היתה נפלאה - זוג נעלים רכות עשויות עור רך צבוע באדום, גם הסוליה מעור רך, והנעלים היו רקומות בחוט כסף בריקמה יפיפיה, לא שבעתי מלהתבונן בהם, אפילו לקחתי אותם למיטה בלילה כשהלכתי לישון. והם היו בדיוק במידה שלי, היה להם רק חיסרון אחד שהיו עדינות ונוצרו רק להליכה בבית על שטיח ולכן במשך הזמן כמה שרציתי לשמור עליהם הריקמה החלה להיפרם, הסוליה נשחקה והם איבדו את מראם הקסום אבל זיכרונם כמתנת אהבה בריח רחת לוקום חי עימי עד היום.
והיתה הדסה אשת חיל בפינה השניה של הרחוב מול הבית בן שלוש הקומות, על שטח האדמה ליד ביתה היה פרדס קטן של עצי אשכוליות ותפוזים, היא היתה אלמנה וילדיה עברו לגור באמריקה. היתה מטפלת בפרדס, משקה, עודרת והפרי שהבשיל על העצים היה פרי טעים ועסיסי. הדסה היתה מעמיסה על מריצה את הפרי ומביאה ליאיר, לחנות המכולת, מסדרת בחוץ בארגז את הפרי, הקונים היו באים, שמים בשקית נייר, יאיר היה שוקל ושומר בקופסא את הכסף עבור הדסה.
שני מבקרים קבועים היו עוברים ברחוב - נתן מוכר הנפט ומרדכי מוכר הקרח.
לנפט היינו זקוקים כדי לחמם את הבית בתנור הנפט וגם כדי להבעיר אש בפתיליה ועששית הלילה.
נתן מוכר הנפט היה עובר ברחוב פעם בשבוע, עובר ברחוב עם עגלה וסוס ועל העגלה מיכל גדול של נפט עם ברז, כדי להודיע שהוא בסביבה היה מצלצל בפעמון. היינו יוצאים אליו עם ג'ריקן שהיה מיועד לכך וממתינים בתור עם שאר השכנים.
בכול בוקר, לפני שבע, היינו שומעים שריקה. לפי עוצמת השריקה היינו יודעים מתי מרדכי מוכר הקרח יגיע לרחוב ויעצור ליד הבית שלנו. בתחילה היה מרדכי
מגיע עם סוס ועגלה ועל העגלה מונחים בלוקים ארוכים של קרח מכוסים בשקים. את הבלוקים היה מביא מבית הקרור וחותך את הבלוקים לשליש או רבע לפי בקשתה של עקרת הבית. ידיו היו תמיד עטופות בכפפות עבות ומבודדות מפני הקור. לאחר זמן קנה מרדכי מוכר הקרח טנדר ישן מטרטר והבלוקים בתוכו, זהינו אותו לא רק לפי השריקה אלא גם לפי קול טרטור המנוע של הטנדר. אם קרה שהקרח נמס ונשארנו בלי קרח לארגז הקרח, אבא היה רוכב על אופניו, נוסע אל בית הקרח וקונה שליש בלוק, עוטף במטלית, שם אותו על הסבל של האופניים וחוזר הביתה.
היה ברחוב רמב"ם סנדלר, הסנדלריה היתה מול המכולת של יאיר. את שמו אינני זוכרת. הוא גר עם משפחתו בבנין הדירות הגדול ממול, איש שקט ועדין, מוקף סביבו בנעלים שהובאו לתיקון, ריח של עור ומשחת נעלים, תמיד רכון על נעל זו או אחרת, תופר, דופק מסמרים, מתקן סוליה או עקב, מרפא את הנעלים והן יוצאות חדשות ומצוחצחות, אשתו היתה מגיעה מידי יום ומביאה לו את ארוחת הצהרים ונשארת לשבת שם על ידו במשך זמן מה.
המשפחות ברחוב רמב"ם היו מטורקיה או ספרד וכולם דיברו ספניולית. אצלנו בבית אבא ואימא דברו רק בעברית, אצל סבתא בבית דברו ביידיש ועברית, גם אבא וגם סבתא ידעו לשוחח בערבית אבל לא היתה להם הזדמנות לדבר בשפה זו, עם זאת כאשר הזדמן להם לנהל שיחה בערבית נראה היה שהם נהנים להתבטא בה.
רחוב רמב"ם בפתח תקווה, בחלקו מוקף פרדסים שהגיעו עד שכונת עין גנים. בלילות אפשר היה לשמוע את יללות התנים שמתקרבים אל לול התרנגולות במטרה לצוד תרנגולת שמנמנה וזה אכן קרה פעמים רבות.
משפחת הורנשטיין היתה באותם שנים המשפחה האשכנזית היחידה ברחוב רמב"ם. היתה משפחת מאיה, בכר, בן שלום, קשאני, אשכנזי, מוטולה, קזרא, רופא...
פעם אחת כשהייתי בכיתה ב' הזמינה אותי חברה מהכיתה שגרה גם היא ברחוב רמב"ם, לבקר אצלם בבית, מרחק שני בתים מאיתנו. המשפחה כולה קיבלה אותי בשמחה והגישו לי משקה ובננה בשלה מהעץ בחצר. לא הייתי רעבה ולא הרגשתי בנוח מכול תשומת הלב אבל אכלתי את הבננה, כשחזרתי הביתה היתה לי בחילה, הקאתי והרגשתי רע. סבתא אמרה מיד שעשו לי עין רעה, היא תפרה מין נרתיק קטן מבד ובתוכו הכניסה שן שום, מלח ועוד משהו שאינני יודעת מהו, את השקית הקטנה מאוד הצמידה בסיכת ביטחון לגופיה שלי כקמיע להגנה.
היו ברחוב רמב"ם גם צריפים שכבר לא גרו בהם, נטושים. סימן ההיכר לצריף שלא גרו בו יותר, שננטש כבר מזמן היה גדר הרוסה, שביל מכוסה בעשבים, זגוגית חלון שבורה וצמחיה עבותה של ליפופית כחולה סגולה משולבת באספרגוס בר שכיסתה קירות וגג.
לאט לאט עם השנים כאשר פתח תקוה הפכה ממושבה לעיר, הפרדסים סביב נעלמו לאט לאט, הרחובות נסללו באספלט, ברחוב רמב"ם כבר לא היה יום כביסה בחצר, לולי התרנגולות נעלמו, קבלנים החלו לחזר אחרי התושבים הקשישים במטרה לשכנעם למכור את האדמה שברשותם לבנית בתים משותפים.
...לפעמים כאני רואה את הליפופית, או אחד מקרובי המשפחה שלה גם אם זה רק בצילום אני חוזרת בזמן אל מראה הצריפים העטופים בירוק ומשובצים בכחול סגול.
הסוס השחור
בבית ילדותי היו הרבה ספרים, מדפים עמוסים בספרים, ספרי קריאה, ספרי עיון, אינציקלופדיות, תנ"ך, ספרי מדע ואגדות לילדים והיו גם ספרונים קטנים של אגדות ומשלים באנגלית ובערבית ספרותית, שתי שפות שאבא...
לקריאת הפוסט
מתנת הרייקי
מתנת הרייקי
אוחזת בכפות ידיי
כדור של אור
גוונים לו
ניצנוצים
והוא זוהר
מביא מזור
אוחזת בכפות ידיי
כדור של אור
ומתוכו בוקעת
ועולה ישות
של עץ שעלעליו
הם אור ואהבה
אוחזת בכפות...
לקריאת הפוסט
מדיטציות, צ'אקרות ועוד...
צ'אקרת הלב
זה לא קרה ברגע
התובנה ההרגשה
שתהליך חיי הוא
כמו מפת דרכים
אני קשובה למנגינה
לתדר
שנוצר בתוכי
וישנה הידיעה
שאספיק הכול -
ולכול דבר
התזמון הנכון -
עכשיו
מאיטה את...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
את מתארת את פתח תקוה של ילדותי, החצר עם לול תרנגולות, ברבורים ועז, שנגנבה בערב ראש השנה, ואנחנו בכינו, הלכנו לחפש אותה כל אותו ראש שנה (1952),
ויום הכביסה השבועי בדוד ענק מנחושת, מוסק בעצים כדי להרתיח את הכביסה, לאחר מכן לקפל הר של בגדים, מגבות ומצעים...
וחצרות של בתים בודדים שגבלו עם הפרדס של רוזנברג, שלימיים הפרדס הפך לבנינים..
אמנם פ"ת היא עיר, אבל הלכנו למושבה...למרכז העיר...
שבת שלום