המשך יומנה של אזרחית ותיקה

מה שמעיק בלהיות אזרחית ותיקה זה הבלאי,אם גופי פעל כמו מכונה משומנת,כיחידה אחת ,לא חשתי בו בכלל,עכשיו המכונה מתפרקת,בכל פעם חלק אחר מתקלקל,הזיקנה מציפה אותי ,לאט לאט מתגנבת אלי,מי זו הדמות שאני רואה במראה?של מי הקמטים בזוויות הפה?זה לא יאמן שזו אני,אני מרגישה צעירה עדיין,יש המון משימות שעלי לעשות ומטלות שעלי להשלים,אך המציאות שולחת תזכורת באמצעות שן כואבת,שם שאינני מצליחה לזכור,סל שקשה לי לשאת,נשימות כבדות אחרי מאמץ.בגד שלא מתאים לגילי.
גם עם הנכדים זה כבר לא מה שהיה פעם,כבר מתקשה לשחק כדורגל כמו בעבר,לרקוד ולהשתולל שעות ארוכות כמו שנהגתי,אני חוששת יותר,שמא אפול,שמא אחליק,שחלילה לא אשבור משהו.
הזיקנה שוחקת אותי כמו חלוק נחל במים,לאיטה ,בכל פעם עוד פירור מתכלה.
יחד עם זאת ,גיליתי בעצמי כישורים חדשים,אחרי תרגילי פיתוח קול ,השתבח קולי ואני משתפרת בשירה,גדל מינעד הקול ובקרוב אעלה על במה כדי לשיר.
יכולת הכתיבה השתבחה ואני מקווה שבקרוב אפרסם את סיפוריי,ואני מקווה שאתחיל בקרוב לנגן על חליל צד.וגם ההליכה מיטיבה איתי ומחזקת אותי והכרתי חברות חדשות נפלאות..