יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאת רמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים הגבוהים עבדתי במשך כשנה בבית ספר יסודי "תל נורדוי" בצפון הישן של תל אביב.
ביום אביבי אחד, בתום ההפסקה הגדולה, נכנסתי לכתה ח' שלישית. כמקובל באותם ימים, כל התלמידים עמדו במעברים שבין הטורים, כל אחד ליד מקומו, כדי לקבל בכבוד את פני המורה ולשבת לפי הוראתו. (כן, היו זמנים שהיה כבוד למורים...).
לתימהוני, כשנכנסתי לכיתה, עמדו כל התלמידים כמקובל, אלא שגבם פנה לכוון הלוח וכל השולחנות והכיסאות שלהם היו מופנים לאחורי הכיתה. שולחן המורה נשאר במקומו סמוך ללוח, כלומר כשפניו אל אחורי התלמידים.
נשמעו גיחוכים... מדי פעם תלמיד או תלמידה הביטו בגניבה לאחור, לראות כיצד יגיב המורה הצעיר (זה אני) לסדר החדש.
הבנתי מיד מה הסיבה ולכבוד מה ה"שיגוע", שהם מנסים עלי... חשבתי ותיכננתי מיד בראשי תגובה הולמת...
ברכתי אותם, כרגיל, בשלום. הם ענו כמקובל. הוריתי להם לשבת. הם התיישבו מסתכלים זה בזה ומציצים אחורה, בי המורה האמור להגיב, לכעוס, לצעוק ולא עושה דבר, למרות שרואה חיוכים וצחוקים על שפתותיהם.
ישבתי במקומי ליד שולחן המורה שהיה מאחוריהם. פתחתי את יומן הכיתה וכנהוג קראתי את השמות, כל אחד ואחת ענו בתורם, כאילו לא היה כל שינוי. ביצעתי את הנוהל הרגיל שעה שאני שומר על מבע פנים רציני וענייני. התלמידים הוציאו את ספרי הטבע והמחברות, חלקם מנסים לומר משהו ואחרים משתיקים אותם במין עצה מאיימת-מחויכת.
ואז הגיע הזמן לביצוע רעיון התגובה. קמתי ואמרתי בקול רציני:
"כמו שהודעתי לכם, בסוף השיעור הקודם, יתקיים עכשיו המיבחן על ארבעת השיעורים האחרונים."
רחש של תימהון, כעס וצחוקים עצבניים נשמע בין התלמידים.
"המורה! לא אמרת!!!..." קרא מיכאל. (באותם ימים לא קראו למורה בשמו הפרטי... אלא בתואר "המורה").
"מה פתאום מיבחן?!" זעקה שרה ואחרים הזדעקו אחריה.
"להפסיק מיד את הרעש!!!" רעמתי "להוריד את הספרים ולהוציא דפים למיבחן!!!"
לחישות התמרמרות וקריאות המחאה נמשכו.
"יהודה! אם אתה לא שותק אני רושם אותך!" המשכתי בנזיפה, כשאני מוציא את יומן הכיס השחור שלי (בו נהגתי לקשקש סתם תוך שאני מביט בתלמיד מפריע בלי לומר מילה וזה היה משתתק ברעד...).
יהודה התלמיד הטוב ו"המקובל" נדהם, שתק וכל הכתה דממה במתח.
"המורה! אבל לא אמרת שיהיה היום מיבחן..." התפרצה צבייה בקול חלוש וקצת בכייני.
"את לא תדברי בלי להצביע!"!! שוב הרמתי קול. "אצלי ביומן רשום שהיום יש לכם מיבחן!"
"המורה!!! אבל לא אמרת לנו!" צעקה רפאלה, תוך נפנוף ביד מושטת ובאצבע מצביעה ואחרים חיזקו את דבריה בקריאות זעם...
"אתם לא תגידו לי מה אמרתי ומה לא אמרתי!!!... תוציאו עכשיו דפי כתיבה!!! מייד !!!"
באי רצון בולט הונחו על השולחנות הדפים, תוך משיכות כתפיים, מלמולי כעס ומחאה, כשגבם מופנה אלי, העומד ליד הלוח.
"מצד ימין למעלה כל אחד כותב את שמו!"
כולם כתבו, הם היו ממש נרגזים.
"באמצע לכתוב "מיבחן בטבע"! "
כולם כתבו.
"מצד שמאל למעלה לכתוב את התאריך של היום!"
חלקם כתבו וחלקם שאלו זה את זה מה התאריך.
"יהודית, מה התאריך היום?" שאלתי כאילו בתמימות.
"אחד באפריל !?? המורה, אחד באפריל !..." ענתה והוסיפה בחיוך עצבני "המורה, לא הבנת מהכיסאות והשולחנות ההפוכים שעשינו "תרגיל בלוף" לאחד באפריל?!"
"המורה ! סידרנו אותך!!!" צעק-צחק רון כשכל הכתה מנסה לחייך בעצבנות.
"אז מה עם השאלות של המבחן? " שאלה אביה החנוּנית, ברצינות מרירה.
"לא הרגשת ששיגענו אותך לאחד באפריל?!" צרחה אורית.
התעלמתי, כלא שומע, בהצגה של כעס והרמתי קול.
"שקט!!! מי שידבר יירשם!!!" הוצאתי שוב את הפנקס השחור...
השתררה דממה.
"הנה אני מקריא את השאלות. שאלה ראשונה. אני מקריא ואתם כותבים !" אמרתי בטון של פקודה.
1. מתי מתממש הכלל של פעולה ותגובה, האם יש סבירות כי לכל פעולה נוצרת תגובה? "
אני מכתיב, הם רושמים, מנסים לחשוב איזו מין שאלה זאת, ואני ממשיך.
"2. האם ייתכן שהמבחן הזה הוא רק "עבודה בעיניים" ? לכבוד האחד באפריל !!! ... חג השקרנים ?
3. האם נכון שעכשיו התוצאה בינינו היא תיקו 1 : 1 !???"
כל התלמידים פרצו בצחוק משוחרר והניחו את העטים.
"המורה!!! כל הכבוד!" נשמעו קריאות צהלה, "איך האמנו לך?... עבדת עלינו!..."
גם אני צחקתי יחד עם כולם, בפעם הראשונה באותו שיעור.
אחרי שנרגעו והחזירו את הכיסאות והשולחנות למקומם הרגיל, סיפרתי להם כי בילדותי היו המורים בבית הספר נלחמים בחמת זעם, בנו התלמידים ובמעשי הקונדס שעשינו להם לציון החג הזה, "חגם של הגויים"...
חזרנו לשיעור ה"טבע". * * *
ואתם הקוראים, אם יש לכם זיכרונות מבית הספר, איך "שיגעתם" את המורים באחד באפריל, אתם מוזמנים לספר בתגובות.
כל הזכויות שמורות ©
– בעקבות מעשה שהיה - מאת רמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים הגבוהים עבדתי במשך כשנה בבית ספר יסודי "תל נורדוי" בצפון הישן של תל אביב.
ביום אביבי אחד, בתום ההפסקה הגדולה, נכנסתי לכתה ח' שלישית. כמקובל באותם ימים, כל התלמידים עמדו במעברים שבין הטורים, כל אחד ליד מקומו, כדי לקבל בכבוד את פני המורה ולשבת לפי הוראתו. (כן, היו זמנים שהיה כבוד למורים...).
לתימהוני, כשנכנסתי לכיתה, עמדו כל התלמידים כמקובל, אלא שגבם פנה לכוון הלוח וכל השולחנות והכיסאות שלהם היו מופנים לאחורי הכיתה. שולחן המורה נשאר במקומו סמוך ללוח, כלומר כשפניו אל אחורי התלמידים.
נשמעו גיחוכים... מדי פעם תלמיד או תלמידה הביטו בגניבה לאחור, לראות כיצד יגיב המורה הצעיר (זה אני) לסדר החדש.
הבנתי מיד מה הסיבה ולכבוד מה ה"שיגוע", שהם מנסים עלי... חשבתי ותיכננתי מיד בראשי תגובה הולמת...
ברכתי אותם, כרגיל, בשלום. הם ענו כמקובל. הוריתי להם לשבת. הם התיישבו מסתכלים זה בזה ומציצים אחורה, בי המורה האמור להגיב, לכעוס, לצעוק ולא עושה דבר, למרות שרואה חיוכים וצחוקים על שפתותיהם.
ישבתי במקומי ליד שולחן המורה שהיה מאחוריהם. פתחתי את יומן הכיתה וכנהוג קראתי את השמות, כל אחד ואחת ענו בתורם, כאילו לא היה כל שינוי. ביצעתי את הנוהל הרגיל שעה שאני שומר על מבע פנים רציני וענייני. התלמידים הוציאו את ספרי הטבע והמחברות, חלקם מנסים לומר משהו ואחרים משתיקים אותם במין עצה מאיימת-מחויכת.
ואז הגיע הזמן לביצוע רעיון התגובה. קמתי ואמרתי בקול רציני:
"כמו שהודעתי לכם, בסוף השיעור הקודם, יתקיים עכשיו המיבחן על ארבעת השיעורים האחרונים."
רחש של תימהון, כעס וצחוקים עצבניים נשמע בין התלמידים.
"המורה! לא אמרת!!!..." קרא מיכאל. (באותם ימים לא קראו למורה בשמו הפרטי... אלא בתואר "המורה").
"מה פתאום מיבחן?!" זעקה שרה ואחרים הזדעקו אחריה.
"להפסיק מיד את הרעש!!!" רעמתי "להוריד את הספרים ולהוציא דפים למיבחן!!!"
לחישות התמרמרות וקריאות המחאה נמשכו.
"יהודה! אם אתה לא שותק אני רושם אותך!" המשכתי בנזיפה, כשאני מוציא את יומן הכיס השחור שלי (בו נהגתי לקשקש סתם תוך שאני מביט בתלמיד מפריע בלי לומר מילה וזה היה משתתק ברעד...).
יהודה התלמיד הטוב ו"המקובל" נדהם, שתק וכל הכתה דממה במתח.
"המורה! אבל לא אמרת שיהיה היום מיבחן..." התפרצה צבייה בקול חלוש וקצת בכייני.
"את לא תדברי בלי להצביע!"!! שוב הרמתי קול. "אצלי ביומן רשום שהיום יש לכם מיבחן!"
"המורה!!! אבל לא אמרת לנו!" צעקה רפאלה, תוך נפנוף ביד מושטת ובאצבע מצביעה ואחרים חיזקו את דבריה בקריאות זעם...
"אתם לא תגידו לי מה אמרתי ומה לא אמרתי!!!... תוציאו עכשיו דפי כתיבה!!! מייד !!!"
באי רצון בולט הונחו על השולחנות הדפים, תוך משיכות כתפיים, מלמולי כעס ומחאה, כשגבם מופנה אלי, העומד ליד הלוח.
"מצד ימין למעלה כל אחד כותב את שמו!"
כולם כתבו, הם היו ממש נרגזים.
"באמצע לכתוב "מיבחן בטבע"! "
כולם כתבו.
"מצד שמאל למעלה לכתוב את התאריך של היום!"
חלקם כתבו וחלקם שאלו זה את זה מה התאריך.
"יהודית, מה התאריך היום?" שאלתי כאילו בתמימות.
"אחד באפריל !?? המורה, אחד באפריל !..." ענתה והוסיפה בחיוך עצבני "המורה, לא הבנת מהכיסאות והשולחנות ההפוכים שעשינו "תרגיל בלוף" לאחד באפריל?!"
"המורה ! סידרנו אותך!!!" צעק-צחק רון כשכל הכתה מנסה לחייך בעצבנות.
"אז מה עם השאלות של המבחן? " שאלה אביה החנוּנית, ברצינות מרירה.
"לא הרגשת ששיגענו אותך לאחד באפריל?!" צרחה אורית.
התעלמתי, כלא שומע, בהצגה של כעס והרמתי קול.
"שקט!!! מי שידבר יירשם!!!" הוצאתי שוב את הפנקס השחור...
השתררה דממה.
"הנה אני מקריא את השאלות. שאלה ראשונה. אני מקריא ואתם כותבים !" אמרתי בטון של פקודה.
1. מתי מתממש הכלל של פעולה ותגובה, האם יש סבירות כי לכל פעולה נוצרת תגובה? "
אני מכתיב, הם רושמים, מנסים לחשוב איזו מין שאלה זאת, ואני ממשיך.
"2. האם ייתכן שהמבחן הזה הוא רק "עבודה בעיניים" ? לכבוד האחד באפריל !!! ... חג השקרנים ?
3. האם נכון שעכשיו התוצאה בינינו היא תיקו 1 : 1 !???"
כל התלמידים פרצו בצחוק משוחרר והניחו את העטים.
"המורה!!! כל הכבוד!" נשמעו קריאות צהלה, "איך האמנו לך?... עבדת עלינו!..."
גם אני צחקתי יחד עם כולם, בפעם הראשונה באותו שיעור.
אחרי שנרגעו והחזירו את הכיסאות והשולחנות למקומם הרגיל, סיפרתי להם כי בילדותי היו המורים בבית הספר נלחמים בחמת זעם, בנו התלמידים ובמעשי הקונדס שעשינו להם לציון החג הזה, "חגם של הגויים"...
חזרנו לשיעור ה"טבע". * * *
ואתם הקוראים, אם יש לכם זיכרונות מבית הספר, איך "שיגעתם" את המורים באחד באפריל, אתם מוזמנים לספר בתגובות.
כל הזכויות שמורות ©
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
חבר נחמד - שיר קליל מהמגירה
חבר נחמד - מאתרמיאב- שיר קליל מהמגירה -
חבר נחמד יש לָךְ.
לא מבקש לאכול,
הולך לישון איתך,
להוריד את הפח לא יכול...
בשקט איתו מתייחדת,
מגלֶה לָך את כל צפונותיו.
כשנגמר... את ממנו...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
לנו היתה המורה ציפורה שלימדה אותנו מכיתה א' עד ח'.
אהבנו אותה מאד. אני זוכרת שכאשר נולדה בתה הבכורה - קנינו לה עגלת תינוקות.
יום אחד החלטנו לנצל את טוב ליבה ואהבתה אלינו ועשינו מעשה קונדס.
זה היה כנראה בין כיתות ו' ל-ח'.
הפרענו בשיעור חקלאות והמורה רצה להעניש אותנו.
החלטנו להערים עליו וכתבנו דברים בשם המורה ציפורה שלא הכיתה שלנו הפריעה, ובסוף הדף המורה כויכול חתמה.
ידענו את סגנון החתימה שלה, וכדי שיראה שזאת החתימה שלה, חתמנו על סתם נייר ומי שהחתימה שלו היתה הכי דומה לחתימת המורה ציפורה חתם בשמה בנייר שהעברנו למזכירה.
כשנודע למורה ציפורה היא דרשה לדעת מי חתם בשמה, אך אנחנו שמרנו על שתיקה ולא הלשנו על הילד.
כן - היו זמנים...