עץ מיוחד אחד
בגן הציבורי בשכונה שלנו שתלו צמחי תבלין וגם עצים. ביניהם נטעו פיג'ויה ואצלי הוא עורר זכרונות.
בשכונה שלנו יש גן ציבורי ושטחים גדולים ממנו היו רק חול בין עצים. לפתע, התעשתה המועצה ופועלים עבדו והכשירו את הקרקע, הניחו צינורות ולבסוף כיסו את הקרקע בדשא. בפינת הגן שתלו שורות של שתילים ומישהו בא וגנב כמה מן השתילים עם שורשיהם. כששאלתי את גנני המועצה, אמרו לי, קצת בהרמת ידיים: "אנחנו יודעים מי הגנב, אבל"...
כעבור כמה ימים שתלו עוד עצים בערוגה הגדולה ואחר כך קבעו שלטים לעצים ואני הופתעתי לראות פיג'ויה בין העצים. היה לנו עץ, יותר נכון, שיח, פיג'ויה בפינת החצר ומעודי לא טעמתי מפריו. היום אומרים לי שהפרי מאד טעים. אז התחלתי להיזכר.
אבי, יוסף קרצ'מר ז"ל, עלה לארץ כחלוץ וכך גם אמי. הם התחתנו בארץ וקנו מגרש מחוץ לרמת גן. אבא רצה להיות חקלאי בארץ הבחירה, אבל עבד כל חייו בבית חרושת עלית. אבל הוא היה מנוי על העתון "השדה". קשר ארכאי לחקלאות, שבה לא עסק. בחצר שלנו נטע עצים שונים: תפוז וושינגטון, שנתן פרי עסיסי ומתוק כשבועיים לפני שהופיעו התפוזים הירוקים בחנויות, שזיפים, תאנים (שאותם לא אהבתי), עצי זית גדלו לתפארת וגם שני עצי אבוקדו. אבא לא ידע איך אוכלים את הדבר הזה ונתן את שני העצים במתנה לבעל החמורים, שהביא את חומרי הבניין לבית. במקומם נטע שני עצי רימון ואנחנו אכלנו מפריים במשך שנים רבות. עץ תות גדל בתוך לול התרנגולות ואנחנו, תלמידי בית הספר היסודי, היינו מטפסים על העץ כדי לאכול את הפרי (ולהתלכלך...)
בגינה שלנו היה גם עץ אנונה עם פרי לבן מתוק וחרצנים שחורים חלקים. איש לא הכיר את הפרי הזה, שהיום נפוץ בכל חנויות הפרי.
בפינת החצר נטע עץ פיג'ויה, כדי להשלים את הגן המיוחד. העץ לא התפתח ואנחנו לא התפתינו לטעום. אולי הפסדנו. ועכשיו, ראיתי שהגננים שתלו גם את הפיג'ויה בגינה הציבורית, עם שלט מתאים.
ספר לא ראוי
לא השתתפתי בפגישת הבוקלאב האחרונה, שבו נידון הספר "אישה מעבר לים" מאת שרית ישי לוי. עכשיו, ראיתי שהספר מופיע ברשימת רבי המכר. כששאלתי את המשתתפות "איך הספר?", קבלתי תשובה מאד לא מחמיאה.
אני כותב זאת בתגובה למקום הגבוה ש"אישה מעבר לים" נמצא ברשימת רבי המכר.
אמירה
בעל לאשתו: "אני מאחל לך שלא תהיי אלמנה"...
חמאס לא עובדת בחינם
לפני כחמש שנים כתבתי פוסט "מי מפעיל את החמאס" והערתי על כך שקטאר היא המממנת. היום מחכים בעזה למשלוח כסף נוסף מקטאר. כדאי להיזכר.
כעבור כמה ימים שתלו עוד עצים בערוגה הגדולה ואחר כך קבעו שלטים לעצים ואני הופתעתי לראות פיג'ויה בין העצים. היה לנו עץ, יותר נכון, שיח, פיג'ויה בפינת החצר ומעודי לא טעמתי מפריו. היום אומרים לי שהפרי מאד טעים. אז התחלתי להיזכר.
אבי, יוסף קרצ'מר ז"ל, עלה לארץ כחלוץ וכך גם אמי. הם התחתנו בארץ וקנו מגרש מחוץ לרמת גן. אבא רצה להיות חקלאי בארץ הבחירה, אבל עבד כל חייו בבית חרושת עלית. אבל הוא היה מנוי על העתון "השדה". קשר ארכאי לחקלאות, שבה לא עסק. בחצר שלנו נטע עצים שונים: תפוז וושינגטון, שנתן פרי עסיסי ומתוק כשבועיים לפני שהופיעו התפוזים הירוקים בחנויות, שזיפים, תאנים (שאותם לא אהבתי), עצי זית גדלו לתפארת וגם שני עצי אבוקדו. אבא לא ידע איך אוכלים את הדבר הזה ונתן את שני העצים במתנה לבעל החמורים, שהביא את חומרי הבניין לבית. במקומם נטע שני עצי רימון ואנחנו אכלנו מפריים במשך שנים רבות. עץ תות גדל בתוך לול התרנגולות ואנחנו, תלמידי בית הספר היסודי, היינו מטפסים על העץ כדי לאכול את הפרי (ולהתלכלך...)
בגינה שלנו היה גם עץ אנונה עם פרי לבן מתוק וחרצנים שחורים חלקים. איש לא הכיר את הפרי הזה, שהיום נפוץ בכל חנויות הפרי.
בפינת החצר נטע עץ פיג'ויה, כדי להשלים את הגן המיוחד. העץ לא התפתח ואנחנו לא התפתינו לטעום. אולי הפסדנו. ועכשיו, ראיתי שהגננים שתלו גם את הפיג'ויה בגינה הציבורית, עם שלט מתאים.
ספר לא ראוי
לא השתתפתי בפגישת הבוקלאב האחרונה, שבו נידון הספר "אישה מעבר לים" מאת שרית ישי לוי. עכשיו, ראיתי שהספר מופיע ברשימת רבי המכר. כששאלתי את המשתתפות "איך הספר?", קבלתי תשובה מאד לא מחמיאה.
אני כותב זאת בתגובה למקום הגבוה ש"אישה מעבר לים" נמצא ברשימת רבי המכר.
אמירה
בעל לאשתו: "אני מאחל לך שלא תהיי אלמנה"...
חמאס לא עובדת בחינם
לפני כחמש שנים כתבתי פוסט "מי מפעיל את החמאס" והערתי על כך שקטאר היא המממנת. היום מחכים בעזה למשלוח כסף נוסף מקטאר. כדאי להיזכר.
תגובות
0
אהבו
1
358
כתוב/י תגובה...
עריכת תגובה
השבה לתגובה
בנק הוא לא ידיד
בזמן האחרון כמה מהבנקים הגדולים צמצמו את כוח האדם שלהם. רוצים עוד רווחים. בעתונים הכלכליים מצאתי שרווחי...
לקריאת הפוסט
לילה ללא שינה
על עטיפת הספר כתוב "ברוך דרור הוא שחקן, נשוי ואב לשניים ומתגורר בתל אביב". זה רומן הביכורים שלו והופיע ב-2020...
לקריאת הפוסט
זיקני ציון
היום, במלאות כששים וחמש שנה אני נזכר כי בשנת 1956 היינו מלאי מרץ כשסיימנו את בית הספר התיכון "אהל שם" ברמת גן,...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות