הנבואה כסממן דימוקרטי בישראל של תקופת התנ"ך
האם הנבואה הייתה הייתה סממן דימוקרטי במשטר של תקופת המקרא?
בשבוע שעבר נתקלתי בתגובות המזלזלות כלפי קביעתי שהיו סממנים דמוקרטיים במשטר הישראלי בתקופת השופטים והמלוכה. נדמה לי שהוכחתי שגם אם לא הייתה דמוקרטיה במובן המקובל עלינו, מכל מקום לא היה שלטון יחיד. לצד שלטון המלך או השופט פעלו לאורך כל הדורות גופים של הנהגה קולקטיבית המכונים "הזקנים" שמילאו תפקידים של הנהגה קולקטיבית, הבאה מן העם בתחום המשפט, בחירת המלך ועוד.
השבוע אני רוצה לטעון כי גם הנביאים מילאו תפקיד דמוקרטי במערכת המשטר הישראלי. הם ייצגו את העקרון של חופש הדיבור, חופש הביקורת כפי שאנו מכירים מאמצעי התקשורת בימינו. הם היו שומרי הערכים. הם היו כעין אופוזיציה חצי ממוסדת לשלטון. ידוע לכולנו כי הנביאים לא חששו להוכיח את השלטון, את המימסד הדתי ואת העם בתחומי הפולחן, החברה, המשפט והמוסר.
תופעה כזו של "נביא מוכיח" לא ידועה בעמי המזרח הקדום. בתעודות של מארי אנו פוגשים נביאים הנקראים אל המלך לצורך פתירת חלומות, אך לא מעבר לכך. ידוע שהכנסיה הנוצרית יצרה את הנוסחה: "תנו לאלוהים את אשר לאלוהים לקיסר – את אשר לקיסר" המעבירה מסר למאמינים ולאנשי הדת שאין להם להתערב בתחום השלטוני-פוליטי (שלמה אבינרי, רשות הרבים, עמ' 43 – 44).
לנביאים הישראלים שהעזו לצאת ולבקר את המימסד והשליט הייתה מעין חסינות כפי שניתן לראות מחוקי התורה אך הייתה זו חסינות חלקית שמבחנה הוא התגשמות נבואת הנביא:
"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. יט וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי--אָנֹכִי, אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. כ אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר, בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים--וּמֵת, הַנָּבִיא הַהוּא. כא וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה. כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה: בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ."
בסיפור המקראי על מיכיהו בן ימלה ונבואתו לאחאב (מל"א, כ"ב) אנו רואים כי חוק זה אכן הוגשם הלכה למעשה, כי למרות שמיכיהו ניבא לאחאב כשלון הוא לא נפגע, אלא הושם במעצר, עד שיוכח אם נבואתו הייתה נכונה.
בסיפורים שונים במקרא אנו רואים כי לנביאים, גם כאשר יצאו בחריפות והתעמתו עם המלכים הייתה חסינות. כך זה בסיפור על אליהו ואחאב, אחיה השילוני ושלמה, נתן הנביא ודוד, ועוד. אמנם לא הייתה זו חסינות מלאה ולא בכל המקרים:
"יִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים, וְכָל-הָעָם, אֶת-יִרְמְיָהוּ, מְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. ח וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ, לְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לְדַבֵּר, אֶל-כָּל-הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם לֵאמֹר--מוֹת תָּמוּת. ט מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם-יְהוָה לֵאמֹר, כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב, מֵאֵין יוֹשֵׁב; וַיִּקָּהֵל כָּל-הָעָם אֶל-יִרְמְיָהוּ, בְּבֵית יְהוָה. י וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית-הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר-יְהוָה, הֶחָדָשׁ." (ירמיהו כ"ו).
הנביאים "כיסו" תחומים רבים: תחום הפולחן, תחום החברה ותחום המוסר ותחום המדינאות באומץ מפליא. ניקח לדוגמה את אחיה השילוני המתייצב מול שלמה המלך האדיר ומוכיח אותו על עבודה הזרה ומנבא לו שמלכותו תתפצל.
ישעיהו מייצג את המעורבות בתחום החברה והעדפת המוסר על-פני הפולחן:
"לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה."
ירמיהו מייצג את המעורבות במדיניות החוץ של מלכי יהודה, בהטיפו כנגד מרד בבבל. כך גם ישעיהו שהטיף לבדלנות בין שתי המעצמות, אשור ומצרים.
אליהו בפרשת נבות מייצג את קול המוסר וההגנה על מערכת המשפט:
"יְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ;" (מל"א, כא).
כאמור אין דוגמאות כאלה בעמי המזרח הקדום, וגם לא במדינות הנוצריות, אולי עד ימי מרטין לותר. גם באיסלאם אינני מכיר דוגמאות כאלו. לא נותר לי אלא להסכים לדעתו של שלמה אבינרי (ואחרים כמו משה הס), כי תופעת הנבואה וכל הערכים שהיא נושאת עימה, היא אחת התרומות החשובות של עם ישראל לאנושות.
איתן
0507287472
בשבוע שעבר נתקלתי בתגובות המזלזלות כלפי קביעתי שהיו סממנים דמוקרטיים במשטר הישראלי בתקופת השופטים והמלוכה. נדמה לי שהוכחתי שגם אם לא הייתה דמוקרטיה במובן המקובל עלינו, מכל מקום לא היה שלטון יחיד. לצד שלטון המלך או השופט פעלו לאורך כל הדורות גופים של הנהגה קולקטיבית המכונים "הזקנים" שמילאו תפקידים של הנהגה קולקטיבית, הבאה מן העם בתחום המשפט, בחירת המלך ועוד.
השבוע אני רוצה לטעון כי גם הנביאים מילאו תפקיד דמוקרטי במערכת המשטר הישראלי. הם ייצגו את העקרון של חופש הדיבור, חופש הביקורת כפי שאנו מכירים מאמצעי התקשורת בימינו. הם היו שומרי הערכים. הם היו כעין אופוזיציה חצי ממוסדת לשלטון. ידוע לכולנו כי הנביאים לא חששו להוכיח את השלטון, את המימסד הדתי ואת העם בתחומי הפולחן, החברה, המשפט והמוסר.
תופעה כזו של "נביא מוכיח" לא ידועה בעמי המזרח הקדום. בתעודות של מארי אנו פוגשים נביאים הנקראים אל המלך לצורך פתירת חלומות, אך לא מעבר לכך. ידוע שהכנסיה הנוצרית יצרה את הנוסחה: "תנו לאלוהים את אשר לאלוהים לקיסר – את אשר לקיסר" המעבירה מסר למאמינים ולאנשי הדת שאין להם להתערב בתחום השלטוני-פוליטי (שלמה אבינרי, רשות הרבים, עמ' 43 – 44).
לנביאים הישראלים שהעזו לצאת ולבקר את המימסד והשליט הייתה מעין חסינות כפי שניתן לראות מחוקי התורה אך הייתה זו חסינות חלקית שמבחנה הוא התגשמות נבואת הנביא:
"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. יט וְהָיָה, הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא-יִשְׁמַע אֶל-דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר, בִּשְׁמִי--אָנֹכִי, אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. כ אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר, בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים--וּמֵת, הַנָּבִיא הַהוּא. כא וְכִי תֹאמַר, בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה. כב אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא--הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ יְהוָה: בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ."
בסיפור המקראי על מיכיהו בן ימלה ונבואתו לאחאב (מל"א, כ"ב) אנו רואים כי חוק זה אכן הוגשם הלכה למעשה, כי למרות שמיכיהו ניבא לאחאב כשלון הוא לא נפגע, אלא הושם במעצר, עד שיוכח אם נבואתו הייתה נכונה.
בסיפורים שונים במקרא אנו רואים כי לנביאים, גם כאשר יצאו בחריפות והתעמתו עם המלכים הייתה חסינות. כך זה בסיפור על אליהו ואחאב, אחיה השילוני ושלמה, נתן הנביא ודוד, ועוד. אמנם לא הייתה זו חסינות מלאה ולא בכל המקרים:
"יִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים, וְכָל-הָעָם, אֶת-יִרְמְיָהוּ, מְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה. ח וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ, לְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לְדַבֵּר, אֶל-כָּל-הָעָם; וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים, וְכָל-הָעָם לֵאמֹר--מוֹת תָּמוּת. ט מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם-יְהוָה לֵאמֹר, כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב, מֵאֵין יוֹשֵׁב; וַיִּקָּהֵל כָּל-הָעָם אֶל-יִרְמְיָהוּ, בְּבֵית יְהוָה. י וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיַּעֲלוּ מִבֵּית-הַמֶּלֶךְ, בֵּית יְהוָה; וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר-יְהוָה, הֶחָדָשׁ." (ירמיהו כ"ו).
הנביאים "כיסו" תחומים רבים: תחום הפולחן, תחום החברה ותחום המוסר ותחום המדינאות באומץ מפליא. ניקח לדוגמה את אחיה השילוני המתייצב מול שלמה המלך האדיר ומוכיח אותו על עבודה הזרה ומנבא לו שמלכותו תתפצל.
ישעיהו מייצג את המעורבות בתחום החברה והעדפת המוסר על-פני הפולחן:
"לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה."
ירמיהו מייצג את המעורבות במדיניות החוץ של מלכי יהודה, בהטיפו כנגד מרד בבבל. כך גם ישעיהו שהטיף לבדלנות בין שתי המעצמות, אשור ומצרים.
אליהו בפרשת נבות מייצג את קול המוסר וההגנה על מערכת המשפט:
"יְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, לֵאמֹר. יח קוּם רֵד, לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל--אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת, אֲשֶׁר-יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. יט וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ, וְגַם-יָרָשְׁתָּ;" (מל"א, כא).
כאמור אין דוגמאות כאלה בעמי המזרח הקדום, וגם לא במדינות הנוצריות, אולי עד ימי מרטין לותר. גם באיסלאם אינני מכיר דוגמאות כאלו. לא נותר לי אלא להסכים לדעתו של שלמה אבינרי (ואחרים כמו משה הס), כי תופעת הנבואה וכל הערכים שהיא נושאת עימה, היא אחת התרומות החשובות של עם ישראל לאנושות.
איתן
0507287472
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
כל אחד מאתנו הוא מין נביא בזעיר אנפין: כוס שלרצפה נופלת דינה להישבר...בני זוג שמתחילים את יומם בקטטה ומסיימים יומם בברוגז לאורך ימים - סופם שיפרדו...מפלגה שסכינים ארוכים נשלפים עם כל חוסר שביעות רצון - סופה שתתפרק.
פעם למלכים ושרים לא היתה תקשורת מודרנית כדי להלחם בנבואות שחורות - היום יש גם יש עם כל המשתמע מכך...
שלטון מושחת נשאר כזה גם אם ילבש חליפות ועניבות ויכריז במתק שפתים ולשון מצוצחת על ארץ נהדרת וגן עדן עלי אדמות...
אולי זה טיבם וטבעם של מנהיגים שעולים מעלה בקול תרועה כדי להציל את הספינה הטובעת אבל למעשה עוסקים בקוסמטיקה ...
כל מה שכתבת נכון, אבל אני לא עסקתי כלל ביכולת של הנביאים לנבא את העתיד. אני עסקתי בצדדים הערכיים של פעילותם.
תודה מכל מקום
במובן של האנשים המתריעים, המבקרים את השלטון, כפי שתיארת וציטטת, בהחלט אפשר לראות בזה פן דמוקרטי.
העובדה שבהרבה מקרים ניתנה להם הגנה, מפחית מעט מהפן הזה. כמו גם העובדה שלא נבחרו בבחירות דמוקרטיות על ידי העם (אלא באו מטעם עצמם עם תחושת שליחות אלוהית)
בדרך כלל אני מסכים עם מה שכתבת, אך לא לסיפא של דבריך :
"העובדה שבהרבה מקרים ניתנה להם הגנה, מפחית מעט מהפן הזה. כמו גם העובדה שלא נבחרו בבחירות דמוקרטיות על ידי העם (אלא באו מטעם עצמם עם תחושת שליחות אלוהית)"
א. העובדה שניתנה לנביאים מעין חסינות מעידה שהיו במשטר הישראלי המלכותי סממנים דימוקרטיים.
ב. כל כותבי הדעות בתקשורת לא נבחרו ע"י העם. הם פועלים מכוח מצפונם.
נדבר בהזדמנות...