מוטקה > בלוגים > איתנקה > פרשת קורח - האם אופוזיציה לגטימית בתורה?

פרשת קורח - האם אופוזיציה לגטימית בתורה?

פרשת קורח

האם יש לחסל את האופזיציה?

ברשימה קודמת הראיתי שהיה מעמד כמעט לגטימי לאופוזיציה בתקופת המשטר המלוכני, שהתגלמה בעיקר בדמויות הנביאים. לדאבוני אין זה המסר של התורה ברוב המקרים. בתורה האופוזיציה למשה ולאלוהים מושמדת:
"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ."

בפרשת "שלח" שעסקנו בה בשבוע שעבר המסר הוא שיש להשמיד את האופוזיציה גם אם היא מקיפה את רוב העם:
"וְהָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ; וַיָּשֻׁבוּ, וילונו (וַיַּלִּינוּ) עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה, לְהוֹצִיא דִבָּה, עַל-הָאָרֶץ. לז וַיָּמֻתוּ, הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ, רָעָה—ב ַּמַּגֵּפָה, לִפְנֵי יְהוָה."
בפרשח "קורח" המסר הוא ששלטון יחיד בגיבוי ה' צודק תמיד, שהמנהיג הוא מעל לכל ביקורת ושאין כל רע בנפוטיזם (העדפת קרובים).
הפרשה הזו באה כהמשך לרצף של משברי מנהיגות של משה. הדוגמאות לחיסול המתנגדים רבות בספרי התורה הקודמים זה מתחיל כאמור בספר "שמות" ונמשך בספר "במדבר". שליחות המרגלים בפרשה הקודמת, והחלטתו של ה' לקבור במדבר את כל בני העשרים ומעלה היא מעין שיא בקו של חיסול המתנגדים.
הידיעה שהעם לא יגיע לכנען, מבחינת העם היא הוכחה לכשלון מנהיגותו של משה. לכך מתלווה העובדה שמשה מינה את אחיו ומשפחתו ככוהנים יחידים לכל הדורות, ושאר המשפחות בשבט לוי נאלצות להסתפק רק בעבודות אחזקת אהל מועד. קורח, בא ממשפחה מאד מכובדת, והוא בן-דודם של משה ואהרון, ולכן קשה לו לקבל את המצב הזה.
"ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן:
(ב) ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם:
(ג) ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה':
(ד) וישמע משה ויפל על פניו:"
מי היו המתנגדים למשה? אלו אינם קוטלי קנים. לצידו של קורח, שהיה קרוב משפחה של משה וממנהיג שבט לוי התייצבו מנהיגים מכל השבטים. הם רואים שהמנהיגות נמסרה למשה לכל ימי חייו. הם יוצאים בטענה עקרונית כנגד התיווך של בני אהרון בין ה' לבין העם. הרי כל העם היה במעמד הר סיני, שמע דברים מפי הגבורה (כך רש"י). בשמות י"ט, רגע לפני מתן תורה, אלוהים אומר לעם: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות, י"ט, ו).
לדעת רש"י בדבריהם של קורח וחבריו טענה על ההתנשאות, ישנה בקורת על הכהונה שנמסרה לאהרון ועל המלכות שלקח משה.
מה היו תגובותיו של משה?
משה נופל על פניו. זה נראה כמין תכסיס להרוויח זמן ולא לענות על טענות האנשים.
נשים לב, כי בניגוד לפעמים רבות בעבר, משה לא מתייעץ עם ה'. הוא מציע מבחן מסוכן של אש שתרד מהשמיים, ותבחר את האיש אשר ה' רוצה לקרב אליו ואולי תשרוף את שאר האנשים, כמו את נדב ואביהו לא לפני זמן רב. פרשני ימי הביניים (חזקוני) חושבים שזאת תחבולה ומשה חשב שהאנשים יפחדו ללכת למבחן כזה.
עצם עריכת ניסוי כזה יוצאת מההנחה, שאין מקום בעבודת אלוהים לדרישת שוויוניות. כידוע מבחן האש לא נערך כלל לבסוף. אלוהים ביטל אותו והשמיד את המתנגדים ללא כל מבחן או דין ודברים. מעניין שבפרק הבא אלוהים עצמו יוזם את מבחן המטות, וגורם למטה של אהרון לפרוח וכך לשכנע את העם בבחירתו של אהרון. פתאום מתגלה לאלוהים דרך להוכחת העקרון של בכירות אהרון ומשה ללא דם ואש.
משה מנסה לטפל גם בערעור של בני ראובן על מנהיגותו:
"וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה:
המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר:
אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה:
ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם:" (במדבר, ט"ז).
כאן בא לידי ביטוי הפן העיקרי של המשבר. משה שהבטיח לא פעם ולא פעמיים להעלות את העם לארץ ישראל, וזאת הייתה ההצדקה העיקרית ליציאת מצרים איכזב, לא סיפק את הסחורה. בפרשה הקודמת, אלוהים מתכחש לכל הבטחותיו, ומודיע שרוב בני העם ימותו במדבר, יאלצו לנדוד במדבר הצחיח ארבעים שנה, ורק ילדיהם יזכו לעלות לארץ.
זאת הטענה של בני שבט ראובן כנגד משה, לדעתם הוא איבד את זכותו לשלוט בהם. תגובתו של משה שוב אינה לעניין. הרי המתנגדים לא האשימו אותו בשחיתות, אלא בכשלון מנהיגותו:
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם; לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם, נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי, אֶת-אַחַד מֵהֶם.
בקשתו מאלוהים היא להכשיל אותם למחרת במבחן האש, וזה מעשה לא כל-כך ישר, ( זה כמו להשפיע על שיקול דעתו של שופט ע"י ניצול קירבה לשופט). הוא איננו פתוח לדיון עם העם עם אלוהים או עם אהרון על הבעיות שצצו שמא אולי יש פה טענות אמיתיות ומוצדקות.
לכאורה ה' הוא המשמיד, ומשה מנסה לדבר על לב המורדים ולשכנע אותם. אבל ישנם פסוקים המראים כי משה נושא באחריות להשמדת המתנגדים:
"ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי:
(כט) אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני:
(ל) ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה':
(לא) ויהי ככלתו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם."

מכס ובר, הסוציולוג המפורסם כתב כי למנהיגות יש שלוש הצדקות שיכולות לשמור מנהיג בשלטון:
א.      הצדקה רציונאלית, כלומר שהמנהיג נבחר באופן דימוקרטי, או שהוא "מספק את הסחורה" (סדר, שגשוג, הצלחה במלחמה וכו')
ב.       הצדקה מסורתית - המנהיג שייך לשושלת חשובה.
ג.       הצדקה כריזמטית - המנהיג לדעת חסידיו מחובר לכוח עליון, ולכן הוא אינו טועה אף פעם.

לגבי משה ברור שהוא לא נבחר בדרך דימוקרטית. הוא גם לא מקיים את הבטחותיו. העם רואה שלבסוף הוא ימות במדבר. אז גם הצדקה ראציונאלית, אין לו.
עדיין לא קמה שום שושלת חשובה, לכן הוא גם לא מנהיג מסורתי. גם הצדקה מסורתית אין לו.
משה החזיק מעמד בעמדת המנהיג העליון בזכות הקשר שהיה לו בעיני העם עם אלוהים. כלומר הוא היה מנהיג כריזמטי. יחד עם זאת מותר לנו לבדוק את הצלחותיו וכשלונותיו, ולא לקדש את דמותו.

ולבסוף צריך לזכור כי במקרא יש יותר מקול אחד. לפני שתי פרשות בפרשת "בהעלותך" הכרנו משה אחר שאינו חושש לסמכותו ומוכן לשתף אחרים בהנהגה:
" וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. כז וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם.

תגובות 0 אהבו 0

325

כתוב/י תגובה...