האיש, היונים והפרורים

מדי בוקר נהג מר בלומנשטיין לצאת אל בגן הקרוב לביתו. שם פגש את חבריו הטובים. כל בוקר ישב על הספסל הקבוע שלו וחילק עם חבריו את החוויות הכי אישיות שלו.

מר בלומנשטיין לא היה אדם ערירי. לא ולא. היו לו 2 בנים מאד מוצלחים. שניהם למדו באוניברסיטה והגיעו להשגים מאד טובים. אחד מהנדס והשני רופא , רופא ילדים. ילדים מוצלחים. בזמן הלימודים של ילדיו היה מר בלומנשטיין חוסך מעצמו כדי שיספיק לו הכסף לעזור בלימודי בניו.

נחת היה לו- נחת מילדים זה הדבר שכל בן אנוש מייחל לעצמו.

אשתו של מר בלומנשטיין הלכה לעולמה כאשר שני הילדים היו צעירים. לפתע פתאום נפלה על המשפחה המאוחדת והמלוכדת מכה שאיש לא ידע להתגבר עליה כנראה עד עצם היום הזה.

מר בלומנשטיין הפך ביום השחור הזה אמא ואבא לשני הבנים הקטנים. בישל, כיבס, אפה וגיהץ כדי שהילדים לא יחושו עצבות. את כל ימיו ולילותיו הקדיש מר בלומנשטיין לשני ילדיו.

הימים עוברים, השנים זוחלות להן אף הן והנה הבנים הצליחו, מאד הצליחו. מר בלומנשטיין הביא את שניהם לחופה בגאווה רבה. למרות כל הקושי של השנים הרבות של לבד הבנים הצליחו בלימודיהם ובחייהם הפרטיים. כמה שמחה ועצב היו מהולים ביום הנשואים של הבנים. שמחה על ההצלחה ועצבות על כך שאמם לא זכתה לראותם גדלים ומתפתחים. כן כן. כאלה החיים.

לאחר שהבנים כבר היו להם בתים משלהם, משפחות משלהם וילדים משלהם ואף הם גאים בהצלחות ילדיהם הרשה לעצמו בר בלומנשטיין להתפנות לעצמו. להקדיש לעצמו את הזמן הרב העומד לרשותו.

בוקר בהיר אחד יצא לגינה הציבורית לא רחוק מביתו וישב על הספסל. השמש היתה חמימה ונעימה ומר בלומנשטיין ממש נהנה מהישיבה ומהרוגע וציוץ הציפורים. באותו הבוקר ראה שהציפורים אוהבות אדם הן. יורדות למדרכה ומלקטות פרורים. למר בלומנשטיין לא היו פרורים לחלק לציפורים ולכן קם ופנה אל מאפיית הלחם שהיתה במרחק הליכה משם והביא חופן של גרגרי שומשום אפויים וטעימים. הוא עצמו הכניס אצבע לתוך השקית והוציא כמה גרגרים והכניס לפיו. איזה טעם טעים היה לגרגרים כמו בימים ההם כאשר אמו היתה אופה לחם בית והוא הכי אהב לאחר האפייה לאסוף את השומשומים החמים ולמצוץ אותם. מלוחים וחמים היו השומשומים ההם והנה, גם היום יש להם את אותו הטעם.

חזר מר בלומנשטיין אל הספסל ושמח כאשר פיזר כמה גרגרים והיונים והציפורים התקרבו אליו בביטחון שהוא איש נעים הליכות ואולי יפזר להם עוד גרגרים.

מר בלומנשטיין פיזר את גרגרי השומשום ביד רחבה ועוד יונים הגיעו. בתחילה היו מספיק גרגרים ולכן כל יונה ליקטה להנאתה אך לא עברו יותר מכמה מדקות והגיעו עוד יונים והגרגרים נגמרו במהרה. מדי בוקר היה מר בלומנשטיין מגיע לגן בשעה קבועה ויושב על הספסל" שלו. ישב ברוגע והביט על היונים והיונים התקרבו אליו עוד ועוד עד אשר הגיעו לכך שאכלו מכף ידו. איזה דגדוג נעים היה מרגיש כאשר היונים נקרו מידיו את הגרגרים.

האחד הימים מר בלומנשטיין חשב שהיונים צריכות שם. שמות יפים בחר מר בלומנשטיין לחברותיו. לזו עם הכתם על הראש קרא יפית, לזו עם הכנף הלבנה קרא זוהרה, לזו עם הנוצה השחורה על החזה קרא ברוריה. וודאי תשאלו למה ברוריה, בגלל שהיא היתה בוררת את הגרגרים מכף ידו. לא כל גרגר אוכלת אלא רק את השרופים. וכך חיפש ומצא לכל יונה שם שתאפיין אותה.

מר בלומנשטיין נהג לשבת עם חברותיו שעה ויותר. מנהל איתן שיחות בראשו והן היו עונות לו בהמייה. הוא סיפר להן על ילדותו הצעירה בגולה, על הקור העז ששרר שם ועל העוני, סיפר להן על הילדותו בארץ, על השמש ועל הבית שגדל בו. בית במושב. בית קטן עם "בחוץ גדול, גדול מאד". סיפר על נערותו שנאלץ לעבוד ולעזור להורים במושב בעבודות הקשות ובסחיבת צינורות ההשקיה בשדות. כולם עבדו, צעירים וזקנים, ילדים ונשים. כולם. אחר כך סיפר להן על שירותו הצבאי ועל המלחמות בהן השתתף כחייל מן השורה. סיפר להן על חיי הנשואין שלו עם אהבת חייו שנגמרה מהר מדי ועל חייו כאב וכאם לבניו המוצלחים כל כך. כדי לשמור עליהם מכל משמר לא נישא שנית למרות שהיו לו הצעות טובות. הקדיש חייו לילדיו. בשמחה רבה עשה זאת. חשב " שלח לחמך על פני המים.........".

מזל שיש ביכולתו לפרנס עצמו.

מזל שחברותיו החדשות לא דורשות ממנו הוצאות כספיות רבות.

מדי פעם מביא גרגרי שומשום ומדי פעם פרורי לחם שמכין להן בעצמו. במכולת השכונתית נותנים לו פעם בשבוע שני לחמים שחורים והוא מייבש וטוחן לפרורים. אוכל לחברותיו המסורות.

מר בלומנשטיין מגיע כל בוקר בשעה 9:00 ויושב איתן עד שעה 11:00 אז נפרד מהן לשלום וחוזר למחרת. בימים האחרונים לא חש בטוב. הברכיים כואבות כבר מזמן. הגב גם הוא נותן אותותיו. למרות זאת הקפיד להגיע למפגש הקבוע מדי בוקר בבוקרו אך באחד הימים בלי סיבה נראית לעין לא הצליח לקום מהמיטה. חש חולשה נוראית. נשאר לשכב במיטה אך לבו היה עם חברותיו ודאגתו רבה. מי יאכיל אותן היום? מה יקרה להן. תשובה לא היתה לו. פשוט לא הצליח לקום. בין ערות לשינה חטופה השעות עברו חלפו והיונים הגיעו כמו מימים ימימה.

מר בלומנשטיין היה מרותק למיטתו מס' ימים והנה, בוקר אחד הוא רואה יונה על אדן חלונו. שמחה אדירה כבשה לבו. פתח את החלון והיונה נכנסה והתישבה על ידו המושטת. ליטף אותה והיונה נתנה לו לעשות זאת. לשניה נפנפה בכנפיה, עפה דרך החלון ותוך כמה דקות כבמטה קסם כל חברותיו מהגן הגיעו אליו. הגיעו לבקרו. לא עפו בתוך הבית אלא התישבו על מיטתו וגרגרו. סיפרו לו על דאגן הרבה לו כאשר לא הגיע ביום הראשון.סיפרו לו על כך שעפו סביב סביב וחיפשו חלונו. סיפרו לו שהיונה ברוריה היתה הראשונה שמצאה חלונו ועפה מהר להודיע לכל השאר שמצאה אותו. ברוריה הרימה ראשה ואותתה לו בכפניה את אהבתה. עד שמר בלומנשטיין החלים, מדי בוקר בבוקרו הגיעו היונים לבקרו. על אדן החלון התקין להם מגש עם פרורים ולפי התור עמדו וניקרו בו במגש. אחדות העזו יותר. ישבו על כף ידו. רק ישבו.

קשה היתה על מר בלומנשטיין ההליכה ולכן הוציא כסא לכניסה לבית והיונים התחילו להגיע לשם, כל החברות הגיעו. כל יום הגיעו. איזה חברות מסורות ונאמנות. ואם אחת לא הצליחה להגיע, שלחה חברותיה במקומה.

מר בלומנשטיין הודיע לבנים אך הם היו עסוקים. עסוקים מאד בטרדות היומיום שלהם.אגב, גם הנכדים היו עסוקים עם החוגים והחברים. ילדים והנכדים מוצלחים לא מבזבזים זמנם.