מטפח בודהיסטי טוב הלב

 היה היה בסין העתיקה אדם ששם משפחתו וואנג. הוא היה בחור טוב-לב, נלהב לעזור לאנשים ומסור לטיפוח בודהיסטי. הוא היה ידוע כ"מר וואנג הנדיב (טוב-הלב)"

 יום אחד, הוא הלך למנזר בודהיסטי והטיל פור במטרה לנבא אם יוכל להשיג את השלמות המלאה ("הפרי-האמיתי" - הרמה הסופית אליה מגיע המטפח- המת').

 הנזיר אמר לו, "אתה חייב לכבד את הבודהא ולהגיש לו כמנחה קטורת בכל יום. כשתצבור תשעה כדים גדולים של אפר משריפת הקטורת, תוכל להביא את האפר למערב ולהגיש אותו כשי לבודהא. אז בוודאי תשיג את השלמות המלאה".

 לאחר שחזר הביתה מילא מר וואנג הנדיב באדיקות אחר דברי הנזיר, ובכנות הבעיר קטורת כמנחה לבודהא כל יום. לבסוף, לאחר מספר שנים, הוא צבר תשעה שקים גדולים של אפר. הוא קנה חמור ויצא לדרך. החמור נשא את רוב האפר על גבו, ומר וואנג הנדיב נשא את השאר על גבו. בסוף היום הראשון, חש מר וואנג הנדיב צמא מההליכה במשך 

היום. כיוון שהתחיל להחשיך, הוא החל לחפש אכסניה לשהות בה במהלך הלילה. לפתע הופיע איש זקן על הדרך למערב. הזקן עצר אותו ושאל "מאיפה אתה? מה שמך? מדוע אתה והחמור נושאים שקים כה כבדים על גבכם?"

 מר וואנג הנדיב ענה על כל השאלות. אז אמר הזקן "מצוין אנו הולכים לאותו הכיוון. בטוח שיש לנו קשר גורלי. אני שונא לכפות, אבל אני תוהה, אם בטובך תואיל לעשות לי טובה?". וואנג שאל כיצד יוכל לעזור לו, והאיש הזקן אמר, "הלכתי כל היום ואיני יכול ללכת יותר. התוכל לתת לי לרכב על החמור שלך?"

 מר וואנג הנדיב היסס לרגע, אבל חשב, "אני צריך לצבור מוסריות ע"י עשיית מעשים נדיבים. איך אוכל שלא לעזור לאיש הזקן התשוש?" הוא לקח חצי מהשקים שעל גב החמור בכדי לפנות מקום לאיש הזקן, וסחב אותם בעצמו על גבו. 

הזקן עלה על גב החמור ושניהם החלו במסעם המשותף. לאחר שעלה על גב החמור, נראה היה שמצבו של הזקן השתפר. הוא שאל שוב את מר וואנג הנדיב "לאן אמרת שאתה הולך? אני זקן וסנילי, איני זוכר שום-דבר!".

 מר וואנג הנדיב הסביר בסבלנות לאיש הזקן פעם נוספת, "אני הולך למערב להראות כבוד ולהגיש מנחה לבודהא חי אמיתי ולהראות את הטיפוח הכן שלי בבודהיזם". האיש הזקן ענה "אה, עכשיו אני מבין".

 הם מצאו אכסניה לאחר החשיכה והתאכסנו בה. מר וואנג הנדיב החל לחשוב לעצמו "עכשיו אחרי שהחמור סחב על גבו את האיש הזקן הוא התעייף, וילך יותר לאט. מתי אצליח לפגוש את הבודהא? זה לא ילך. אני צריך לקום מוקדם ולעזוב בלי האיש הזקן. אני חייב להיפטר מהמטען".

 מר וואנג הנדיב הוביל במהירות את חמורו עם שחר. כשהגיע לכניסה של הכפר, הוא ראה את הזקן מחכה לו בצד הדרך. האיש הזקן עצר אותו שוב וקרא אליו בקול "הי, מר וואנג הנדיב, מה העניינים אתך? חשבתי שאתה איש נדיב. זה הגורל שלנו לעשות את המסע הזה ביחד. איך אתה יכול לנטוש את שותפך למסע ולהיעלם אפילו בלי להגיד שלום? למזלי התעוררתי מוקדם והצלחתי לתפוס אותך בזמן. בוא, בוא, תן לי לרכב על החמור שלך!"

 מר וואנג הנדיב לא יכל לסרב לאיש הזקן. לא היתה לו ברירה אלא לפנות חצי מהשקים שעל גב החמור ושוב לשאת אותם בעצמו על גבו, כך שהאיש הזקן יוכל לרכב.

 בדרך שוב שאל אותו האיש הזקן, "אני איש זקן! אני שוכח הכל! אני זוכר ששאלתי אותך את השאלה הזאת אתמול, אבל היום שכחתי לגמרי מה ענית לי. מדוע אתה הולך למערב?" 

למר וואנג הנדיב נגמרה הסבלנות. הוא השיב בצורה בוטה "לפגוש בודהא". לאחר זמן מה, האיש הזקן שאל שוב "או, אני זוכר שאתה הוא מר וואנג הנדיב, אך איני יכול לזכור מדוע אתה הולך למערב. האוכל להטריד אותך ולשאול אותך שוב?" 

כעס החל לצמוח בתוכו של מר וואנג הנדיב, אך הוא החליט שאינו יכול להגיב בהתקף-זעם על איש זקן ונלהב זה, אז הוא הדחיק את זעמו וענה שוב על השאלה. כך הם הלכו מהזריחה עד השקיעה והאיש הזקן חזר ושאל את מר וואנג הנדיב אותן שאלות אלפי פעמים. מר וואג הנדיב עמד להתפוצץ בסוף היום. סוף-סוף הוא סבל כל היום.

 הם מצאו אכסניה, ארוחת ערב ופרשו למיטות. מר וואנג הנדיב חשב לעצמו "הפעם אני חייב לקום מוקדם ולצאת בלי האיש הזקן הזה שהביא לי רק צרות!" הוא סיפק לחמור מספוא ומים, חיכה כמעט עד חצות, ואז יצא לדרך עם חמורו ותשעה שקי האפר הגדולים.

 הוא לגמרי לא ציפה לראות את האיש הזקן שוב כשחצה את גבול הכפר, אבל הזקן קרא אליו בקול "מר וואנג הנדיב, מר וואנג הנדיב, אתה נקרא מר וואנג הנדיב, אך למה זה אינך עושה מעשים נדיבים? אתה ואני הולכים ביחד למערב. אני איש זקן שאינו יכול ללכת מהר. למה נטשת את מצפונך ועזבת מבלי להגיד לי? אתה יוצא מוקדם יותר ויותר כל יום. איך יש לך לב לנטוש אותי?".

 למר וואנג הנדיב לא היתה ברירה אלא להדחיק את זעמו ולהזיז חצי מהשקים שעל גב החמור כדי לפנות מקום לאיש הזקן לרכב על חמורו. תוך שניות שאל האיש הזקן שוב "מר וואנג הנדיב אתה הולך יום ולילה. לאן אתה הולך? לאן אתה כה ממהר?"

 בשומעו שאלות אלו שוב, מר וואנג הנדיב התפוצץ בסופו של דבר. "איש זקן! אין לך מושג כמה סבלתי בגללך! נתתי לך לרכב על חמורי, אך אני צעדתי עם שקים גדולים של אפר על גבי! היש לך מושג כמה סבלתי בגללך? אתה לא מעריך מה שעשיתי בשבילך! במקום זאת אתה שואל אותי את אותן שאלות שוב ושוב! אתה אינך מתעייף מלשאול את אותן שאלות, אבל אני מותש לחזור שוב ושב על התשובות!"

 ואז הוא אמר משהו באמת נבזי "האם כלב אכל את מצפונך?!" האיש הזקן ירד מגב החמור בקלות מדהימה. הוא הורה באצבעו לעבר מר וואנג הנדיב והכריז 

"חזור לביתך. אין צורך שתלך מערבה. הבודהא החי לא יקבל מטפח 'נדיב' שמטפח 'נדיבות' (חמלה) עם נימוסים כאלה".

 בסיימו מילים אלו, הרקיע האיש הזקן לשמיים בכיוון מערב ואז נעלם. זה קרה לא לפני שמר וואנג הנדיב הבין שהאיש הזקן הזה היה הבודהא החי! הוא התמוטט על הארץ והחל להכות את עצמו. הוא התחרט נוראות על שהחמיץ את ההזדמנות להשיג את השלמות המלאה, אבל זה היה מאוחר מדי.  מסיפורי סין העתיקה

בא במייל