תרבות ה"סלואו-דאון"

תהליכי הגלובליזציה גורמים לנו חרדה כללית בחיפוש אחר תוצאות מיידיות. אבל רגש הדחיפות של שאר העולם, לא משפיע על הקצב האיטי של השוודים. 

השוודים דנים ודנים, עושים אין ספור ישיבות, הערכות וכו'. הם עובדים במתכונת " סלואו-דאון", והכי יפה? בסוף זה נותן את הפירות בזמנם (של השוודים). 

הם משלבים את הבשלת הצורך עם הטכנולוגיה המתאימה, ובכך מאבדים מעט מאוד.  

אני אסכם זאת בהשוואה לברזיל, שנחשבת לכוח העולה בכלכלה העולמית:

 1. שוודיה היא בגודל 1/16 מברזיל.

 2. בשוודיה רק 9 מיליון תושבים, לעומת 202 מיליון בברזיל.

 3. בעיר הגדולה ביותר, סטוקהולם, יש פחות ממיליון בני אדם, לעומת מעל 11 מיליון בסאו פאולו, הגדולה בערי ברזיל.

 4. חברות בהון השוודי: וולוו, סקניה, אריקסון, אלקטרולוקס, סאאב, נובל ביוקאר, איקאה, H&M וכו'. כדי לקבל פרופורציות לגבי חשיבותן,מספיק להזכיר שוולוו מספקת את המנועים לחלליות של נאס"א. 

חברות ברזילאיות מוכרות הן ה.שטרן ונעלי הוואיאנס. לא רע אה?

 יכול להיות שהשוודים טועים אך הם אלו שמשלמים את שכרי. בינתיים אני לא מכיר עם בעל תרבות קולקטיביסטית כמוהם. 

 אספר לכם סיפור קצר כדי שתבינו על מה מדובר. בפעם הראשונה שהגעתי לשוודיה, בשנת 1990, אחד מעמיתי השוודים, היה אוסף אותי כל בוקר מהמלון. היה זה בחודש ספטמבר, קצת קר וערפילי. היינו מגיעים מוקדם למשרדי וולוו והוא היה מחנה את האוטו מאוד רחוק משער הכניסה (הם 2,000 עובדים שמגיעים לחברה במכוניתם). 

ביום הראשון לא אמרתי כלום, גם לא ביום השני והשלישי. בימים שלאחר מכן, אחרי שקצת נפתחנו, בוקר אחד שאלתי אותו:

 "יש לכם מקום חניה קבוע כאן? כי שמתי לב שאנו מגיעים מוקדם, מגרש החניה ריק ואתה משאיר את האוטו רחוק..." לזה הוא ענה בפשטות:

 "מכיוון שאנו מגיעים מוקדם, יש לנו מספיק זמן ללכת ברגל, אלא שמי שיגיע באיחור כדאי שימצא מקום קרוב יותר לשער. נכון?"  

תארו לעצמכם איזה פרצוף עשיתי. 

זה היה מספיק כדי שאבדוק לעומק כל דעותיי הקודמות... 

 כיום יש באירופה תנועה גדולה בשם "סלואו פוד". הארגון סלואו פוד אינטרנשיונל אסוסיאשן, אשר סמלו הוא חילזון, פועל ממרכזו באיטליה (כדאי לבקר באתר האינטרנט שלהם).  

התנועה מטיפה לאנשים לאכול ולשתות באיטיות, לקחת את הזמן כדי ליהנות מהטעמים, ליהנות מההכנה ביחד עם המשפחה, החברים, בלי חיפזון ועם השקעה באיכות.

הרעיון הוא להתנגד לרוח הפאסט פוד ומה שזה מייצג כמודל חיים. ההפתעה היא שתנועת הסלואו פוד משמשת בסיס לתנועה רחבה יותר:

 סלואו אירופה, כפי שהדגישו בעיתון ביזניס וויק. כל זאת מבוסס על שאלות לגבי הלחץ והטירוף שנוצרו עקב הגלובליזציה, בגלל הרצון שתהיה כמות במקום איכות, איכות חיים או איכות להיות. לפי העיתון ביזנס וויק, העובדים הצרפתיים, על אף שעובדים פחות שעות (35 שעות שבועיות), הם יותר יצרניים מאשר עמיתיהם האמריקנים או הבריטים. הגרמנים, שבהרבה חברות קבעו שבוע עבודה של 28.8 שעות עבודה, הציגו גידול מדהים של 20% ביצרנות. מה שנקרא "סלואו אטיטיוד" מעורר התפעלות אפילו אצל האמריקנים, אוהבי ה"פאסט" וגישת "עשה זאת עכשיו". לכן, הגישה של אי דחיפות, פירושה לא לעשות פחות או לייצר פחות. פירושה כן לעבוד ולעשות הדברים תוך דגש על איכות גבוהה, יעילות גבוהה, יתר דיוק, תשומת לב לפרטים אבל, וזה אבל חשוב, עם פחות דחק.

זה אומר לחזור לערכי המשפחה, החברים, לזמן חופשי, ההנאה והפנאי, לחיים בקהילות קטנות ומלוכדות. משמעות הגישה היא לחזור לערכים היסודיים של האדם, ההנאות של היום יום, פשטות החיים והחיים ביחד, ואף של הדת והאמונה.  

זה אומר סביבת עבודה עם פחות לחץ, יותר שמחה, יותר תקשורת בין האנשים, וכתוצאה, סביבת העבודה יותר יצרנית. מקום בו האנשים עושים בהנאה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. בסרט "ניחוח אישה" יש סצנה בלתי נשכחת בה העיוור (אותו אל פצ'ינו) מזמין בחורה לרקוד והיא עונה לו: "לא יכולה, החבר שלי יגיע תוך כמה דקות". לזה עונה העיוור: 

"אבל ברגע אחד אפשר לחיות חיים שלמים", והוא מוציא אותה לרקוד טנגו. 

הרגע הטוב בסרט היא הסצנה הזאת שאורכת רק שתיים או שלוש דקות.

 הרבה אנשים חיים בריצה נגד השעון, אך משיגים אותו רק כאשר הם מתים מהתקף לב או תאונת דרכים בכביש המהיר כדי להגיע בזמן. 

יש מי שכל כך לחוצים לחיות את העתיד ששוכחים לחיות את ההווה, שהוא הזמן היחיד שקיים. לכולם בעולם יש זמן שווה, לאף אחד אין יותר מ-24 שעות ביממה, או פחות. ההבדל הוא בשימוש שכל אחד עושה בזמן שלו. אנו חייבים לדעת לנצל כל רגע, כי, כפי שאמר ג'ון לנון, "החיים זה מה שקורה בזמן שאנו מתכננים את העתיד".

 אסיים ואומר כל הכבוד וישר כוח על שהצלחת לקרוא את המסר הזה עד הסוף. הרבה אנשים מפסיקים באמצע כדי לא "לאבד את הזמן" היקר כל כך בעולם הגלובלי...

בא במייל.