יום השואה שלי - הסוד
ילדות נעימה בעיר נתניה - ימי השואה עברו עלינו כמו עוד יום בו באים לבית הספר עם חולצות לבנות- המספר 6 מיליון ממילא לא היה נתפס אז לנו בני ה7 או ה-8 - בבית הספר הקפידו לכרוך את המלה "שואה" עם "גבורה " וידענו את כל מילות "שיר הפרטיזנים" בעל- פה.
אימי הגיעה לארץ עם העליה הגרמנית של שנת 33 ואבי הגיע ארצה כפליט בשנת 46 מפורטוגל. "הייתי בצרפת וברחתי משם" הוא הסביר לי. יותר לא שאלתי- באותה תקופה לא היו שואלים שאלות.
כ-20 שנה מאוחר יותר אני מקבלת חבילה גדולה מהמוזיאון לזכר יהדות בלגיה במכלן- עיר ממנה נשלחו היהודים ישירות לאושוויץ.
עשרות עשרות של דפים- בכל דף שם של בן משפחה שנספה- שם האיש, מספר הקרון, תאריך ה"משלוח" לאושוויץ....... דפים צהובים של רשימות מקוריות של הגרמנים - עשרות תיקונים והערות- כן, "צריךלהיות סדר" לפני שמשמידים את האיש. וגם דפי מחשב חדישים עם עשרות שמות... חוויה קשה.
ובין הדפים- רשימות של הקהילה היהודית. בכל דף- שמות בני משפחה כשאב המשפחה חתום למטה.
אני רואה את חתימתו של אבי- ולמעלה- הנשימה נעתקת ממני- שם של אשה ושני ילדים רכים. מה זה? אני שואלת את אמי. ואני רואה אותה מחווירה כסיד - כן לאבא היתה אשה ושני ילדים- הוא לא רצה שתדעי- השביע אותי- אז לא סיפרתי!
20 שנה מאוחר יותר אני מבקרת באושוויץ- מדליקה נר ואומרת קדיש לזכר אחי למחצה שאינם.
עוד 10 שנים חולפות ואני מקבלת טלפון מטולוז שבצרפת. כן האם הגעתי לחנה..... תראי, המשפחה של אביך ז"ל התחבאה בזמן המלחמה בכפר קטן בדרום צרפת, כן הם חיו שם שנתיים עד שהגרמנים תפסו אותם ושלחו אותם לאושוויץ.......כן, אנחנו מחפשים תמונות שלהם- אנחנו מקימים אנדרטה לזכר הילדים שהתחבאו באיזור......
"יד ושם"- דפי עד. לאט לאט אני מאתרת את חוה אשתו הראשונה של אבי שנשלחה מפריז לאושוויץ. מיכל מהפורום לחיפוש קרובים ב"מוטקה"מנסה לעזור י למצוא מידע נוסף - כל פיסת מידע גורמת להתרגשות ולבכי.
השואה היא כבר לא 6 מיליון בשבילי- היא שני ילדים רכים בני 5 ו-3 שעשו את הדרך הארוכה מעיירה קטנה בדרום צרפת בשם גרנד אל מרתפי ההשמדה באושוויץ- אידה ושרלה - יהיה זכרכם ברוך!
.jpg)
x
מעלה דמעות.
מתוך האבדן, מגיא ההריגה
הדור ההוא רצה להאמין שהגיע לארץ חלומות והבטחה.
להתחיל מההתחלה,
לתת לצברים, "הגוזלים", עולם חדש, אופטימי, בטוח.
לצערי אני מכירה את "הסוד" ואת ההדחקה.
גם את התוצאות הקשות העוברות לדורות.
פתחת והגשת פה את לבך המדמם.
תודה וברכה לך ולמשפחתך.
.
אנחנו הדור השני, ליווינו את הניצולים. הם חיו בתוכנו.
אני זוכרת, איך בגיל 12, אימא שלי בקשה ממני לישון עם השכנה, (שילדיה עזבו את הבית), כי היא פחדה לישון לבד.(אני זוכרת שלמחרת שאלתי את אימא שלי למה אין לה אצבעות ברגליים, והיא ענתה לי שהאצבעות שלה קפאו, כשצעדה ב"צעדת- המוות".
הנזקים הנפשיים של השואה,הקיפו את ילדותי מכל עבר, מאותם סודות גדולים שהוריהם של חברותיי לכיתה, נשאו אתם כל חייהם. ואת השריטות האלו,נשאו חברותיי.
הסודות היו חלק מחיינו.
חנה יקרה
הרגע שמעתי אותך בגל"צ.
הכרתי את הסיפור. התרגשתי
כאילו אני מכירה אותך.
בתוך הכאוס הבלתי נתפס,
אלפי ומליוני סיפורים, סרטים תמונות,...
דווקא הסיפור האישי משפחתי
מצליח לגעת.
בברכה
אראלה
חוץ ממך רק אני יכולה להתרגש בקריאת הסיפור שלך היות והייתי מעורבת בחיפושים......האם הצלחת להאזין את השידור בגלי צהל...כל כך שמחתי לשמוע בשידור חיי את הסיפורים המרתקים
תודה לך על הפרגון
תודה על השיתוף.
וקשה לי להבין איך מעזים, מנהיגים לבטא ספק בקיום של השואה.
כל כך הרבה עדויות, ישירות ועקיפות, אינן מעוררות משהו בלב אתם ספקנים?
חנה, מרגש מאוד מה שתיארת.
שוב, תודה
מוטי לקסמן
עד עכשיו הייתי לבד עם סיפורי האישי - מכיוון שכל כמה שנים גיליתי משהו חדש כל גילוי כזה לווה תמיד בהרבה רגשות עזים ובכי.
עם כל תגובה שלכם הרגשתי "שותפות גורל" - גם מכאלו שהיו להם סיפורים דומים גם עם כאלו ששיתפו אותי ברגשותיהם.
אז- תושה לכם מכולכם.
מחנה
בכל מקרה- יהודי טולוז הקימו קרן מיוחדת ובכל עיר קטנה בה התחבאו ילדים יהודים הוקמה אנדרטה אישית עם שמותיהם (גם אם זה שם אחד או שניים).
בשנה שעבה הוקמה אנדרטה כזאת בעיירה גרנדGRENADE לא הרחק מטולוז . עשרות מכובדים וילדים באו והניחו פרחים על האנדרטה שמציינת במפורש שמדובר בילדים שהוחבאו בזמן המלחמה (כיום אין בעיירות אלו יהודים) אני חושבת שזה מאד יפה מצד נכבדי העיירה שאיפשרו את הדבר שגורם לכך שתלמידי בית הספר המקומי לומדים על הנושא.
גם הסוד "שלנו" נשמר מפני, בבית לא הזכירו את השואה (שררה דממה מוחלטת בנושא זה, לא דברו עליו !) ורק במקרה נודע לי חלקיק מהסיפור במשפט שפלטה אימי מבלי לשים לב שאני בטווח האזנה. הייתי כבר בעל-בעמי ואב לילדים. לקח לי הרבה שנים להתרגל לרעיון שיתכן שיש לי חצאי-אחים שנותרו בחיים ואיני לא יודע על כך. לרעיון שאפילו דפי עד אין - לא התרגלתי עד היום, וממשיך בחיפוש מידע...
חיזקי ואימצי,
נתי