מאסר העולם של זכרונותיי
אני שואל את עצמי האם יש אהבה בוגרת ומה זה?
זו שאלה שמטרידה אותי מאז שאני מכיר את עצמי מתקשר עם בני המין השני,מאז אותם מפגשים עם ילדות בבית הספר היסודי,החיזורים הביתוליים עם נערות אליהן התוודעתי בבית הסםר התיכון, המפגשים עם אותן בחורות שפגשתי במוצישים של לפני החזרה לבסיס מחופשה קצרה,מאז המכתבים של פנינה שליוו את לילות הבדידות בעמדת השמירה או במנוחת לילה של תרגיל פלוגתי.
כשאני מעמיק לחשוב, לטעימות האהבה של הילדות היה טעם מתוק,רענן , בתולי,תמים ללא כוונות מיותרות,טעם שלעולם לא אוכל לחזר אליו.
זה יושב אי שם בנבכי נשמתי,מחפש להתפרץ החוצה ולהרגיש מחדש את טעמן הנפלא אך הן מתעקשות לא לצאת מקופסת הזכרונות שבמוחי וכיאלו אומרות לי: " היי , היי חביבי צא מזה , עבר זמנך... לזכור זה מה שמותר לך ... לחזר ולטעום אותנו שוב לא ניתן לך... אנחנו בכלא שבזכרונותיך ללא שום אפשרות של ניקוי שליש או חנינה או כל שחרור מוקדם אחר. אנחנו במאסר העולם של זכרונותיך
לא חושבת שזיכרונות שמצויים במוח נמצאים במאסר עולם, הזיכרונות מחכים שישתמשו בם