שני סיפורים של משוגעים

משוגע (מתוך "הנביא האוהב" מאת ח'ליל ג'ובראן). אסטרולוג, 1994. תרגמו: איריס ברעם ואלישע בן מרדכי .

 אתם השואלים אותי איך נעשיתי משוגע, 

זה קרה כך: יום אחד, זמן רב לפני הולדת אלים רבים, התעוררתי משינה עמוקה וגיליתי כי כל מסכותי נגנבו. שבע מסכות שעיצבתי ונשאתי בשבע חיים,

 ואני התרוצצתי חסר-מסכה ברחובות ההומים וצעקתי: "גנבים, גנבים, גנבים ארורים". גברים ונשים צחקו לי, וכמה מהם נמלטו לבתיהם בפחדם מפני.

 כאשר הגעתי לכיכר השוק צעק לפתע צעיר, מגג הבית. "הוא משוגע". הרמתי את מבטי כדי להביט בו: השמש נשקה את פני הערומים בפעם הראשונה, ונשמתי הוצתה באהבה לשמש,

 ולא רציתי עוד במסכותי. כאחוז טירוף צעקתי "יבורכו, יבורכו הגנבים, שגנבו את מסכותי". כך נעשיתי משוגע. 

בשגעוני מצאתי את החירות ואת הבטחון, את חירות הבדידות ואת הבטחון שלא להיות מובן, כי אלו המבינים אותנו משעבדים משהו משלנו.

 אבל אל לי להיות גא בבטחוני. אפילו הגנב בכלא בטוח מגנב אחר.

 המשוגע / ח'ליל ג'ובראן  .

זה היה בגן של בית-משוגעים, שם פגשתי צעיר חיוור פנים, מלא קסם ונעימות. אני ישבתי לידו על הספסל, ואמרתי "מדוע הינך כאן?" הוא הביט בי בפליאה ואמר:

 זו שאלת חסרת-פשר, אבל אני אענה לך. אבי רצה לעשות ממני העתק שלו עצמו; 

כך רצה גם דודי. אמי רצתה כי אהיה בדמות אביה הזכור לטוב. אחותי חשבה כי דמות בעלה לעתיד היא הרצוייה ביותר עבורי לחיקוי. אחי חשב כי עלי להיות כמוהו, אתלט למופת. ומורי, גם הם, מורה הפילוסופיה, מורה הנגינה, המורה לתורת ההיגיון, כל אחד מהם היה נחוש לעשותני כדמות עצמו במראה.

 לכן באתי למקום זה. כאן הכל שפוי יותר. לפחות, אני יכול להיות אני עצמי.

 אז פנה אלי לפתע ואמר: אבל, ספר לי, איך הגעת אתה למקום זה, להשכיל וללמוד בו?

 אני עניתי: לא, אני רק אורח. 

והוא אמר: אתה אחד מאלו החיים בבית המשוגעים שבצד השני של הגדר.