ג'ירג'ינה

ג'יורג'ינה

 שנים אני הולכת פעמיים בשבוע לבית העלמין לבקר משפחה. שנים שאני מניחה פרחים שקוטפת בדרך על האבן שכבר שינתה צבעה. שנים שאני מדברת את המת ואל אלוהים. הם יודעים שאני מגיעה אליהם המתים הקרובים שלי.

אמי למשל, תמיד אמרה שהמתים נכון שלא מדברים אך הם שומעים את דברי המבקרים ולכן צריכים בקר אותם. אני לא יודעת אם זה נכון או לא אך אדע זאת רק כאשר גם אני אהיה מתה ואז אלי לא יהיה מי שיבוא לבקר אותי. לא שאין לי בן , יש לי, אך הוא עובד כל כך קשה לפרנס את המשפחה שלו בשדה וגם בחוץ שאין לו זמן. אין לו זמן.

 היום, כאשר חזרתי מבית הקברות וכדרכי עברתי דרך תחנת הרכבת שכבר לא פעילה זה שנים פגשתי אשה, אשה שלא מהעולם שלנו. בהתחלה לא ממש הבנתי מה היא מחפשת בתחנת הרכבת הדוממת שלנו אך היא פנתה אלי והתחילה לשאול כל מיני שאלות מן העבר. סיפרה שסבתה חיה בעיירה לפני המון המון שנים. מי יכול לזכור מה שקרה אז.... אז חיו בעיירה הרבה יהודים ואילו אני הייתי אז צעירה ולא התעניינתי בהם. הם חיו ונעלמו ולא תמיד ידעתי לאן. פעם הגרמנים לקחו אותם, פעם המשטרה לקחה אותם, פעם הם נעלמו ולאחר זמן סיפרו השכנים שלהם שנסעו, נסעו לארץ הקודש, נסעו אל ערש הנצרות. מה להם ליהודים שעשו לאדוננו עוול כה גדול וגרמו למותו. לא יודעת. היא שאלה עוד שאלות ואילו אני סיפרתי לה מה שאני יכולתי.

אני ג'יורג'ינה בת 74 וכל חיי חיה כאן בעיירה. הולכת בדרך קבע לבקר את משפחתי המתה, הולכת לכנסיה ושם מדברת עם האנשים החיים ומתפללת לאדוננו שימור עלינו מכל רע. לפעמים תפילתי מתגשמת ולפעמים לא.

האשה מהתחנה רצתה שאספר לה עלי, מצחיקה האישה הזאת. מה אני יכולה לספר לה עלי, בחיים שלי לא קרו לי דברים שמספרים עליהם.

כשהייתי בת 23 התחתנתי עם האיש שההורים שלי חשבו שיוכל לפרנס אותי. הוא בן העיירה  שלנו. ההורים שלי התפללו באותה כנסיה יחד עם ההורים שלו. חיינו לא רחוק מבית ההורים ועבדנו את האדמה. לפני החתונה למדתי בבית ספר טכני נהיגה של רכב כבד. חשבתי שאוכל להתפרנס מהנהיגה, לא לומדים סתם אלא לומדים מקצוע שיכול לפרנס ואכן התפרנסתי ועזרתי להורי.הגעתי למקומות רחוקים והרכב לא אחת התקלקל ונאלצתי לתקן עד שהגעתי למוסך כלשהו. היה קשה ולעתים גם מסוכן. הדרכים לא היו טובות ולאחר השלג והגשם הדרכים היו משובשות והמכוניות התקלקלו בגלל הקפיצות.

זה לא הכי קשה שעברתי. כשלא נסעתי, עבדתי בשדה ובזכות ההורים שלימדו אותי  ידעתי לעשות עבדת שדה כמו הבנים.

הבעל שלי היה אדם טוב. עבד כל היום בשדה ובערב נהג ללכת למסבאה לדבר קצת עם החברים שלו. ישב שם עם הבקבוק והחברים וכשהיה חוזר הביתה היה נשכב בחורף על התנור שנותר חם ובקיץ ישן בחוץ. רק הכלב והכוכבים אירחו לו חברה......כך חלפו להן השנים ויום בהיר אחד, ככה באמצע החיים מת הבעל שלי. מת ולי אין ממה לחיות. עד שקבלתי את הקצבה מהממשלה חלפו להם כמה חודשים. עובדים לאט במשרדים ולא חושבים שהאנשים צריכים לחיות בזמן הזה. הכסף שהגיע היה כה מועט שלא הספיק לי לגמור חודש ואני לבד. אני אשה לבד ולא מספיקה לגמור חודש. מה עושים? באו מהמשלה ואמרו שאם לא נשלם את שכר הדירה יסלקו אותנו מהבתים. ממה לשלם? ואחר כך באו ואמרו שאם נשלם להם יותר כסף נוכל לקנות מהמשלה את הבתים בהם אנו גרים ואז לא יהיה צורך לשלם שכר דירה.לא ידעתי מה לעשות.

יום אחד אני ככה בבית, דופקים בדלת. בפתח עמדה אישה שלא מהעיירה שלנו, את זה ראיתי מיד שאני לא מכירה אותה ושאלה אם יש שירותים ציבוריים באיזור, איזו מצחיקה האשה הזאת. מי צריך שירותים ציבוריים אם כל אחד גר קרוב? עניתי לה שאין אבל אם היא צריכה אוכל לאפשר לה ללכת לשירותים שבחצר שלי. היא אמרה תודה והלכנו יחד.

אחר כך ישבנו ודיברנו והיא שאלה אם אני מכירה גבר שרוצה לעבוד אצלה. שאלתי לאיזה סוג של עבודה היא צריכה את הגבר הזה והיא ענתה לעבדות השדה. עניתי לה שאני יכולה לעשות את העבודה שכל גבר יכול לעשות. סיכמנו שאעבוד אצלה שבוע ללא תשלום רק עם אוכל. אני חשבתי מהר שאם היא תתן  לי אוכל במשך השבוע לא אצטרך להוציא מהכסף שלי. כך היה. נסענו יחד לכפר שלה, היא הראתה לי היכן אשן ואמרה מה עלי לעשות. אז עוד לא ראיתי את הבעל שלה. בבוקר קמתי מוקדם מוקדם כשהכוכבים עדיין היו בשמיים אך קרני השמש כבר הפציעו ויצאתי לקצור בשדה. עבדתי שעות ובצהריים קראה לי לאכול. האוכל היה טעים, ממליגה עם רוטב שום וריח של בשר. אני לא אוכלת הרבה אך הפעם ממש אכלתי ושבעתי. חזרתי לשדה וכל הדרך חשבתי שאם היא תתן לי כל יום כזאת מנה, יהיה טוב. כך חלף לו השבוע וכאשר הגיע שוב יום ראשון, הלכתי לכנסיה, התפללתי לאדוננו שיעזור לי. כשחזרתי האשה אמרה שרוצה לדבר איתי. אמרתי לה שאני מדברת רק אם בעלה יהיה נוכח. לא רוצה לעבוד ובסוף שלא יהיו מרוצים. הבעל בא וסיכמנו שהם יתנו לי לאכול ואני אעבוד בכל העבדות שהם צריכים. 10 שנים עבדתי אצלם. 10 שנים שהם לא שלמו לי אף לא לירה אחת. הם נתנו לי רק את  האוכל ואילו אני חסכתי את הקצבה שהממשלה שלמה לי ויכולתי לשלם לממשלה עבור הבית. 10 שנים של גן עדן. כל יום אוכל. כל יום באותה השעה יש אוכל על השולחן.

הלכתי לפקיד שמטפל בבתים, ואמרתי שאני קונה את הבית ושעליהם לעשות חשבון הוגן. הם התחשבו בכל מה ששילמתי עד היום שבאתי למשרד ואני התחייבתי לשלם כל חודש את הסכום שהם משלמים לי. הוא אמר שזה בסדר.

7 שנים עמדתי בתשלום החודשי עד שביום בהיר אחד, מת הבעל של האשה והעבודה שלי נגמרה. מה יהיה עכשיו? ממה אשלם? לא ידעתי. הצעתי עצמי לכל עבודה שהיה צורך בידיים עובדות אך הם, האנשים, מעדיפים צעירים. היום אני אוכלת מעט מעט מאד. משלמת את התשלום ולא משאירה לעצמי מעבר להכי הכי נחוץ.למזלי הקצבה עלתה בשנים האחרונות ולכן איני מפגרת בתשלומים.

אגלה לך סוד אשה שבאת מעולמו של אדוננו. היום קשה לי אך אני ממשיכה להאמין שאדוננו ידאג לי כמו שדאג עד כה. אולי אמצא עוד מישהו שצריך עזרה ואוכל לאכול אצלו ולשלם את הבית. זה כבר לא כל כך הרבה.

אשה, לכי לך לשלום אל ארצו של אדוננו, התפללי עבור כל האנשים בעולם וגם עבורי.

לכי לשלום והיי שלום.