ישבן חשוף והנפשות על ארבע בחוף הים

בוקר צח וכחול. אני יורדת במדרגות העץ ואח"כ במדרגות האבן, יורדת בשיפוע המבוטן. מגיעה לחול ולמים. חולצת את סנדלי ומכניסה אותם לתיק הגב. עושה מתיחות שלפני ההליכה. נושמת עמוק את אוויר הים ובולעת ברעב את המראה המרהיב. מעולם לא חשבתי שאוהב את הים. לא שיערתי שאצעד על חופו. אני אשה של הרים, של יערות, של עתיקות, של מדבר. ים??

בדקתי שהנייד שלי מוגן היטב בתוך שקית פלסטיק בתוך תיק הגב מפני החול והמים, והתחלתי ללכת.

מיד פגשתי את הרזונת בעלת שלושת הכלבים. כלבה זקנה ושני בניה הכלבים. אחד מעט יותר מבוגר. חום, פרווה דקה, זנב ארוך ורזה, אוזניים מושפלות. הרזונת בדיוק סיימה את הרחצה "טופ לס" ועמדה סמוך לצוקים והתלבשה. עוד אראה אותה בסיום טיולי ולא תאמינו מה שאראה עוד..

המשכתי ללכת. ממש על שפת המים. במקום בו המים מלחכים את החול. אני הולכת במים על הצדפים וחלוקי האבן. הים סוער. אמנם יש פס חול, אך יש להיזהר. מדי פעם מגיע גל גדול ומאיים לשטוף אותי הימה. מתחת למלון הראשון ממש קשה לעבור. המים מגיעים עד לברכי ועלי ללכת בזהירות. אני מרימה גבוה מעל לראשי את תיק הגב ומתקדמת בזהירות. מיד לאחר הצוקים אני רואה את ההאסקים. 3 האסקים כחולי עיניים. שני אפורים ואחד שחור לבן. בפעם הראשונה שראיתי את הכלבים האלה, נעצר ליבי. אחד מהם ממש דומה לריצ'ארד לב ארי שלי. לצידם שרוע יהודי עולה מחבר העמים. הוא מחייך אלי כאומר "אני יודע אני יודע".. אני ניגשת. השחור לבן משוחרר והוא מטפס על ירכי ונותן לי לק על הלחי. 2 האפורים קשורים לסלע גדול ברצועותיהם. אני שוב מצלמת באמצעות הנייד ושולחת לילדי. הנה כלב הדומה כל כך לריצ'י..

אני ממשיכה ללכת. כמה קילומטרים אחר כך, מתחילה הצפיפות. עוד ועוד רצים והולכים נמצאים על החוף. הנה האצנית עם הכלבלב החום בהיר כצבע החול. הכלבלב כל כך קטן וכל כל רזה שאילמלא ריתמתו האדומה לא היינו מבחינים בו. היא רצה בקלילות רבת חן והכלבלב רץ מהר כדי להשיג אותה ברגליו הקטנות. הוא רץ כל כך מהר שאין רואים את רגליו נוגעות באדמה. נדמה כמרחף. מרחוק הוא נראה כמו הלוגו של הדואר. צבי מאוזן מקביל לחול. מרחף. טס.

והנה הכלב השומר. כלב חום עם כתמים שחורים, קצוץ אוזניים וזנב. עומד על החוף. מתנדנד על רגליו כמעביר משקל מ2 רגליים ל2 רגליים. אדונו נמצא בתוך המים. רואים אדם עירום, ישבנו חשוף והוא הולך הרחק פנימה. מדי פעם הגלים מסתירים אותו. הכלב ממש בלחץ. הוא מרים את ראשו אל על ומנסה לאתר את אדוניו. כעת רואים את הראש. האיש נעלם. הכלב רץ כאחוז טירוף שמאלה וימינה על החוף. הוא מנסה להשמיע נביחה עמומה. בבטן. פתאום רואים שוב את הראש. מאחור על סלע שטוח נמצאים בגדיו. לאחר שבועות אחדים ראיתי את פניו. זהו גבר כבן 35, גובה בינוני מוצק איברים, בלונדיני בעל שיער המגיע לכתפיים. זיפים על פניו..

אני ממשיכה ללכת. הגעתי לאתר האשפה הרחוק מהאיש העירום וכלבו כ2 קילומטר. הנה זוג לפותים זה בזה עם הגב אלי. אינני רואה את פניהם. לידם 2 כלבי האסקי סיבירי נוספים. יפים ביותר. אחד שחור לבן והשני חום לבן. עיניהם כחולות. הכלבים מלווים אותי במבטם, אינם זזים ממקום ישיבתם. חביבים עלי ביותר כלבי האסקי סיבירי. הרי היו לי שניים מהם. והעולים מחבר העמים אינם מאכזבים אותי. הם באים עם הכלבים היפים והחכמים לחוף הים. שאף אני אהנה מהם..אני מסתובבת וחוזרת אל סוכת המציל כדי לנוח מעט.

החמוצה והלבבית לפני. החמוצה, בלונדינית תמירה והלבבית בלונדינית אף היא מנענעת בחוזקה את זנבה, מביאה לגבירתה כפיס עץ ואינה נענית. החמוצה גוערת בה וממשיכה ללכת. למה ככה? אני חושבת לעצמי.

אני משתרעת לי על החול. עוד תרגילי מתיחות. אני מציצה לוודא שאין sms ומתארגנת למנוחה ארוכה. כאן אשכב כחצי שעה. אנצל את הזמן לנשום אוויר נקי מפיח מכוניות וסיגריות. אני כאן כבר שנתיים ועדיין לא התרגלתי לעיר.. אני כפרית בנשמתי ובהווייתי.

הנה האמא של תפוזינה. אדומת שיער, כבת 50. הכלב גדול שחור ומנומר בלבן. אחוז ברצועה בידי גבירתו. הוא רוצה להגיע אלי להגיד שלום. אנחנו מכירים מהליכה.. היא לא נותנת. הם מסתובבים וחוזרים לכיוון אתר הרחצה הצפוני.

הנה הפינצ'ר. הוא נכנס למים ויוצא. נראה כמו סמרטוט רטוב. הוא מתנער. לא עלי. הם ממשיכים לרוץ על החוף.

הגלים מגיעים אלי ומרטיבים את כל בגדי מאחור. אני שוכבת על גבי ומסתכלת הימה. כלבים ואנשים ממשיכים לדרכם.

הגיע הזמן לשוב.

אני הולכת את 3 הקילומטר עד ליציאה הצפונית. הגעתי. אני שוטפת את רגלי ונועלת את הסנדלים.

אני רואה את בעלת שלושת הכלבים. היא עומדת על המדרגות. מתחתיה מגיעים שני אנשים. כנראה מוסלמים. היא עטויה מטפחת ראש המכסה את כל ראשה וסנטרה. הם אוחזים ידיים. ככה? מוסלמים? היא לא אמורה ללכת 2 מטר מאחוריו? כנראה שהם נותנים ביטוי לאהבתם הרחק מעין רואה.

הם מגיעים אליה והגבר אומר שהכלבים מפריעים לו לעבור. בלחש.

בעלת הכלבים אומרת בקול רם, כמעט בצעקה "אל תגזימו".

חחחחח אני חושבת לעצמי. לו ראו אותה שעה קודם, הכלבים היו הדבר האחרון שהיה מטריד אותם. אותו? אותה?