לא כל יום... כיפורים

לא כל יום... כיפורים

מאת - רמיאב

יום אחד של שקט ושלווה יש במדינתנו. כל מי שמאמין או יש בו יותר מקצת מסורת, צם ואף מבלה את היום בבית הכנסת. ואני ביליתי אחרת כפי שתקראו...

אין חוק במדינה האוסר על רכב כל שהוא לנוע בכבישי המדינה ביום הכיפורים. רובם הגדול של הנהגים נימנע מנסיעה ביום הזה. יש המכבדים את המסורת ויש הפוחדים מזריקת אבנים בידי הבריונים שלחי הקב"ה... ויש הנמנעים רק בגלל התופעה המסורתית הייחודית לישראל, מהפחד לפגוע בנהגי החג החדשים, ה"כופרים הצעירים" - רוכבי האופניים.

מדי פעם, לעתים רחוקות, עובר אמבולנס או רכב עם תווית של בית חולים או רופא. לעתים חולף רכב פרטי המוביל חולה או סתם שובב שהחליט להסתכן.

יום כפור בשרות הציבור

שוטרים ומתנדבים במדי משטרה היו מוצבים, על נישקם, בבתי הכנסת וניידות בודדות סיירו בעיר לשמירה והגשת עזרה. להלן אספר על יום כיפורים אחד.

בעוונותיי, גם אני הייתי מתנדב במדים, במסגרת המשא"ז במשטרת ישראל, במשך 33 שנים. כדי להוסיף חטא על עוון הסכמתי במשך מספר שנים לקיים תורנות, עם חבר, בניידת משטרה, ברחבי עירי גבעתיים ביום הכיפורים. נהיגת ניידת עם פנסים כחולים מהבהבים, ביום כזה במשך 6 שעות, אינה תענוג גדול, אבל עיסוק מעניין המביא סיפוק רב של נתינה.

יום האופניים.

עם היציאה לרחוב הראשי נסעתי באיטיות, כ-5  עד 10 קמ"ש, בין עשרות ילדים על אופניים. החל בילדים בני 3-4 על תלת אופן, או מן מכוניות פלסטיק הנשלטות ברגליים, מלווים במבוגרים, או "ג'יפים" קטנים ממונעים נהוגים בידי ילדי גיל הגן, ועד לנערים ונערות הטסים על אופני ספורט. חלקם נוסעים כחוק לימין לדרך, חלקם בכיוונים הפוכים וחלקם במעגלים או בזיג-זג של אלכסונים. רובם חסרי ניסיון שאפילו מתקשים לעצור כשצריכים. נפילות הן מראה שכיח.

החלטתי שכל עוד אין אירוע מיוחד, אינני צופר או מפעיל סירנה. היושב לידי גירד בציפורן ידו את מיקרופון הכריזה, כדי להשמיע קול רעש, למשיכת תשומת לב של חוסמי הכביש. לפניכם מספר אירועים בהם טיפלנו ביום הקדוש הזה.

אבד ילד

לפתע הודיעו לנו בקשר כי אבד ילד. אמו ממתינה ברחוב וייצמן פינת רמב"ם. מיהרנו באיטיות הנדרשת לשם. במקום עמדה אישה מבוהלת. היא סיפרה לנו שיצאה לטייל עם בנה בן ה-8. הוא רכב על אופניים והיא השגיחה עליו. לפתע פנה לאחת הסמטאות, נעלם ולא חזר. כל זה קרה לפני כשעה, היא חזרה הביתה והוא לא שב. היא מתרוצצת ברחובות עם עוד מספר בני משפחה. הילד איננו.

העלנו אותה לניידת, כדי שתזהה את בנה, והתחלנו בסריקה ממונעת דרך כל הרחובות הסמוכים כשאנו מתרחקים והולכים ממרכז האירוע. במרחק כ-2 ק"מ האישה ראתה את הילד יושב על שפת המדרכה ובוכה. הוא לא מצא את דרכו. השבנו אותם בניידת לביתם.

בילוי עם השכנים

המשכנו למרכז העיר, מפלסים באיטיות ובזהירות את דרכה של הניידת, בין רוכבי אופניים וילדים המתרוצצים בשמחה על הכביש. קרוב למרכז העיר, ברחוב כצנלסון, אין מעבר לרכב. על הכביש מספר כסאות נוח, כסאות רגילים, עגלות ילדים, לול תינוקות ואפילו שולחן קטן וכ-15 מבוגרים יושבים ושרועים כשסביבם המון ילדים.

ירדנו מהניידת וביקשנו אותם לעלות למדרכה הרחבה והריקה שלידם. הם כעסו מאוד.

"מה פתאום? היום יום כיפור !!! מותר להיות על הכביש !!! " צעקו עלינו, בתוספת קללות וכינויים מעליבים.

רק אחרי שהצלחנו לדבר ולהסביר כי הכביש חייב להישאר פנוי לנסיעה חופשית של אמבולנסים ורכב כיבוי, שאותם אסור לעכב, הסכימו לפנות את הכביש מהכיסאות ושאר המושבים.

חינוך ילדים

בעיקולו של כביש רחב מימדים, ברחוב משמר הירדן, מסומן במרכזו פס לבן, למניעת עקיפה.

נסענו לאיטנו מצדו הימני. על הפס הלבן הולך איש צעיר כשלפניו מדווש ילד כמעט בן 3 על תלת-אופן. עצרתי לידו ושאלתי,

"למה באמצע הכביש?"

"יום כיפור היום." הוא ענה.

"אז אתה מלמד אותו לנסוע על אמצע הכביש?"

"למה לא?"

"אתה חושב שהילד הקטן יודע מה ההבדל בין יום כיפור ליום רגיל? אתה בטוח שמחרתיים הוא לא ירד לכביש באופניים שלו כי אבא מרשה לו?"

"אתה יודע מה? אתה צודק." אמר ועלה עם הילד למדרכה.

כמעט תאונה קטלנית

שעת צהריים. אנחנו ממשיכים בסיור. נסענו לאורך דרך רבין, רחוב רחב, מתקרבים לצומת כביש האלוף שדה. אני נוהג באיטיות רבה. חוץ מאופניים חולפות שתי מכוניות אזרחיות, כנראה במשימות חירום.

מימיני, בין המדרכה למגרשי הבתים, קיר-חומה דקורטיבי וגבוה המשמש כהגנה אקוסטית לבתים מהרעשים בכביש.

לפתע, אני מבחין, לפני מצד ימין, שמתוך פתח להולכי רגל בחומה האקוסטית, מזנק זוג אופניים, כשעליו ילד כבן 10. הוא חוצה את המדרכה וטס במהירות אל מרכז הכביש, ממש לפני הניידת. בלמתי בכל כוחי ולא פגעתי בו, הוא היה כ-10 ס"מ מהפגוש הקדמי. המשיך עוד 2-3 מטרים ונפל מפוחד משמאלנו. חברי לניידת נזרק קדימה ונבלם בחגורת הבטיחות, הוא כל כך נבהל שהיה משותק וחיוור לרגע. גם אני קיבלתי דפיקות לב מואצות. יצאנו מהרכב ונגשנו לילד שלמזלו לא נפגע והורדנו אותו ואת אופניו מהכביש. באותו זמן גם עקפה אותנו מכונית פרטית שחלפה והמשיכה בנסיעה מהירה.

"ככה מתפרצים לכביש? למה עשית את זה? השתגעת?" שאלנו.

"היום יום כיפור ואין מכוניות..." הוא ענה מתייפח קלות.

ביקשנו את פרטיו והסתבר שהוא גר די קרוב מעבר לחומה. שלחנו אותו להביא את הוריו כדי שיקבלו את האופניים. אחותו הגדולה יותר שהייתה בסביבה באה וחיכתה אתנו. ההורים לא באו. השארנו בידיה את האופניים ונסענו בדרך עוקפת לביתו של הילד. פתחה לנו גברת בעלת חזות דתית, שהחלה לצרוח עלינו.

"מה עשיתם לילד שהוא כל כך בוכה? "

"תשאלי אותו!"

"הוא בוכה במיטה ולא מדבר. מה עשיתם לו?!! ככה עושים לילד???"

"אם את אישה מאמינה את צריכה לברך שעדיין יש לך ילד..." אמרתי. "מי שנותן לילד כזה לרכוב בכבישים, ובעיקר ביום כיפור, צריך לברך..."

הסברנו לה מה קרה ואיך קרה ולמה בנה נשאר חי.

היא פרצה בבכי והודתה לנו.

יום ההולכים ברגל

לשם ייחוד קודשה, יש רבים מהאזרחים המקפידים לצעוד, בכוונה רבה, על נתיבי הנסיעה בכבישים ולא על המדרכות, שהרי "יום כיפור היום..."

כשהולכים וחוזרים מבתי הכנסת, הולכים לביקורי משפחה או להבדיל שיש חו"ח הולכים לסתם "חפלה" של מטעמים עם משפחה או חברים, באין מכונית, מונית או אוטובוס. זאת סיבה מספיק טובה   להליכה מופגנת בכביש ולא על המדרכה הפנויה... ומי מפריע ומכשיל?

כמובן הרוכבים "בעל החזקה", הגורמים לקטטות שהניידת באה לפזר...

הילד בחדר מיון

אחר הצהריים, המשמרת כמעט הסתיימה. אישה רצה ברחוב ומנפנפת בבקשה שנעצור.

"מה קרה" שאל חברי.

"איפה אפשר היום להשיג מונית?" היא שואלת.

"מונית ביום כיפור? השתגעת?"

"הבן שלי, בן 12 נסע עם כל הכיתה שלו על אופניים מגבעתיים לטייל בתל אביב. הייתה שם תאונה. טלפנו לי שהוא בחדר מיון באיכילוב. אני מוכרחה להיות שם. אני דואגת..."

"עלי לניידת!" אמרתי בלי לחכות וחברי לא התנגד.

נסענו מהר ככל שיכולנו בין רוכבי האופניים והולכי הרגל ה"ספורטיביים". הורדנו אותה, לקול תודותיה, בבית החולים בתל אביב וחזרנו לסיום המשמרת.

*    *    *

כן, אלה כמה פכים קטנים אודות בילוי מסוג אחר ביום הכיפורים. בימים דומים בשנים אחרות חווינו עוד אירועים כמו שוד אופניים, טיפול בתאונות של ילדים בשיתוף מד"א, זקן שאיבד את דרכו וכיוצא באלה וגם פגשנו דתיים שבירכונו על עבודתנו החשובה והיו גם שקיללו אותנו  ועוד ועוד...

*    *    *

כך אהבתי לבלות את זה היום שבו מתכפרים העוונות שבין האדם לאותו "מקום" שאותו אדם בחר להאמין בו, או בין אדם לחברו. או שסתם, כמסורת אבות, ממשיכים במנהג הקבוע לנסות לקבל כפרה, אפילו אם לא חטאו...

גמר חתימה טובה לכל הקוראים.

שתיזכו לקיים מצוות שבין אדם לאדם (אפילו לא חברו...) ולא תזדקקו לסליחות וכפרות.

מאחל,

רמי

כל הזכויות שמורות ©