הולכים בין הצללים

ענקי התרבות והאומנות הם אלמותיים. פאבלו קזאלאס צ'לן ענק, וארתור רובינשטיין פסנרן נפלא, ניגנו עד ערוב ימיהם. פיקאסו צייר עד שנותיו האחרונות(הוא מת בגיל 96) לא כל האומנים זוכים לעדנה כזו. רובם פורשים באמצע החיים, גם אם בתקופתם היתה להם עדנה. החברה חושבת שהם מיצו את עצמם,(אולי גם הם חשבו כך) ומסיטה אותם הצידה.הם היו פעם במרכז והיום נמצאים הם בפינות החיים. הולכים בין הצללים,ניזונים הם מקטעי עתונות גזורים, מתמונות ומזכרונות. הם אינם נושאים פלקט מאיר שאומר אני הייתי שם. בארץ קטנה ישנם אנשים גדוליםהנמוגים והופכים לאלמונים. אף אחד וודאי אינו מנחש שלפניו אחריו או לצידו, באוטובוס ברכבת על ספסל בגן או סתם ברחוב, פוסע לאיטו פרפסור למדעים , רופא מפורסם, זמרת אופרה שמילאה אולמות וקצרה המון תשואות, גיבור ישראל ממלחמת יום כיפור, או ספורטאי שהביא אלינו כמה מדליות כמה אנשים שבלטו כל אחד בתחומו, עוברים בסך על פנינו כל יום? התברכנו בהרבה גיבורים, גיבורי תרבות ואומנות, גיבורי ספר, גיבורי מדע וספורט גיבורי עשייה והתנדבות. הם אינם מסתתרים, אך גם אינם בולטים, הם כבר לא על הבמה הקידמית אלא מאחרי הקלעים, הם כבר אינם בחזית הבית, אלא בחצר האחורית. בראותנו אותם איננו מנחשים שהם מקפלים בתוכם רבדים של עבר עשיר. כיום עטופים הם בענן ולא בקרן שמש מחממת. מדוע יש לנו הרגל להאדיר ולהעלות לדרגת קדושים רק את המתי ם, ולא את החיים שתרמו בתקופה זו או אחרת רבות. מדוע לא מוציאים לאור מעין אינציקלופדיה של אותם אנשים אשר בלטו ותרמו בתקופתם בעודםבחיים. רעיון טוב נכון? הם ראויים לכבוד בעודם בחיים, ולא רק אחרי מותם.