דון לורנצו גיץ'ילמו דה אספינושה חלק 2

.. משקפיים כהות, עיניו טיפה פוזלות, שערו מקריח והוא בשנות השלושים המוקדמות, תטעו בוודאי תחשבו שהוא היה דוחה, הוא אהב נקיון ומסביבו הוא הדיף ריח אפטר שייב יקר, לבושו תמיד נקי ומגוהץ, ולא רק לבושו כי אם גם נשמתו, אני וחברתי כינוהו אל כביירו פיאודל (האביר הפיאודלי) ובוודאי תשאלו למה? משום שהוא היה פיאודלי בנפשו, מלחך את פנכתו של החזק מתרפס בפניו, וכמעט יורד עד לברכיו, רומס ובז לחלשים ולעניים, ומביט בהים ביהירות. המעמדות בספר הם עולמות, זהו סולם אשר באמצע הוא שבור ואינך יכול לחבר אותו. הם למעלה והם למטה. ישנו עולם של עשירים ואצולה, ישנו עולם האחר של עיניים יותר ועניים פחות מהתבונן בעיניים חומדות ורעבות אל הממוןמ והעושר הנוצצים למעלה... מעמדות אלו לעולם אינם מתערבבים. כל אחד ואחד במקומו, ואני לא אדבר עם עשיר אלא רק אם הוא נהגו ותמיד בהכנעה גדולה. לורנדו כמובן השתייך עוד לפני לידתו למעמד המיוחס, חוג בעלי הממון, ובהתאם לכך הוא התנהג. לעיתים הייתי מתבוננת בו ומשתהה, האם זה אותו אדם שידע להיות כה חביב ושופע חיוכים? איך החליף את עורו? האם זה רק משום שניצב לפניו אדם ניזקק? כמה פעמים חזרתי חזור ושנן, ברוני יקירה, בעבודה אין אידיאלים שימרי אותם למקום אחר. מקרה אחד חרות היטב בזכרוני, באחד בין הערביים הגיע למשרדנו זוג קשיש אשר שחר מדור דירה לחודשיים ימים, הוא היה חולה, פניו היו מכוסים בפצעים מוגלתיים ועורו אדום ומקולף, כל התרופות אשר ניסה לא עזרו ול לדבריו, על כן חייבים הם לחזור למולדתם, בריטניה, ורוצים לבטל את החוזה. דון לורנזו קטע את דבריו בגסות, התסכל בו בשעת נפש ובשמץ של בוז, ואמר אני מצטער, חוזה יש לכבד. בתוך חוזים כמטובן לא קיימים סעיפים אנושיים, חמלה וטוב לב. וזקן זה סך הכל עורר חמלה. נשכתי את שפתי הבלגתי ושתקתי. קבענו כי אין אידיאלים בעבודה.. האיש הזקן כמעט בכה אך הוא לא ויתר. עכשיו אדוני, אני מאוד עסוק ואינני רוצה כי יתרידוני. ליוויתי אותם עד הדלת ומילמלתי מן התנצלות כלשהי. למעבידי היו קשרים עם האצולה וזו קיימת בשפע בספרד של היום, תארים אמיתיים, קנויים, או מושאלים, אחת לשבוע הוא צלצל למרקז, שאל על ערך מניות הבורסה, האם עלו ירדו? שיחתם תמיד נסבה על מזג האוויר חום של שאול, קור של סיפור (תרגוםספרדית) ותנודות המניות. כן מרקז, תודה מרקז, אעשה כדבריך מרכז, כן, כן אתקשר בשבוע הבע. תרק את השפורפרת ומצב רוחו נע בהתאם לתנודות מניות הבורסה. אחת לשבועיים התקשר עם דוכסים אלמונית אשר מעולם לא ראיתיה, לגבי היא נשארה אלמונית מלבד קולה אשר היה עמוק משהו צרוד ולא כל כך אריסטוקרטי. לפני ואחרי כל בא המילה דוכסית, כן דוכסית ברשותך דוכסית, מתי מתקיימת המסיבה האם אהיה נוכח? בוודאי דוכסית, אנשק את ידך. בהקשר לנשיקה אבירית זו ישנו סיפור קצרצר אשר מעורר בי צחוק עד היום כאשר אני נזכרת בו. צ'רלי ידידו הטוב של לורנסו, הולל לא קטן, הימר על סוסים ומכוניות, שיחק במועדוני קלפים, כשאר מהמרים ישנם שני אלטרנטיבות. או שמרויחים או שמפסידים, וצ'רלי הקטן החל להפסיד הוא עדיין לא היה בשלב של התרוששות. בחור עשיר היה, בבעלותו היו מועדון לילה אשר חובר למסעדה, וילה מהודרת, כלב גיזעי ובחורה בלונדית אחת לחודש. בבקרים לפעמים היה מופיע במשרד עם זאבו ונערתו ומשיח ליבו בפני דון, עיניו ידעו לילות של נדודי אהבה, נדודי כוסית אחת מיותרת של ויסקי משובח והתמכרויות של סמים, הן היו אדומות משהו מצועפות ומאופלות. היו לו ידיים אמיצות וגדולות ולחיצתו הייתה חזקה ופוקקה את אצבעותייך. ידיים אלו גם נפרכו בעצבנות כשאר בא ללוות כסף מדון. ואלו היו סכומים לא מבוטלים. תמיד הוא אמר את אותו הדבר, ושבוע הבא אחזיר לך. לפני שמעבידי נסע לאירופה, צ'רלי נתן לו את כתובתה של אמו הישישה אשר התגוררה באוסטריה וביקש שיבקרה, אמנם כך עשה ושמר אימה על יחסי ידידות אמיצים. אחת לכמה זמן כתב לה וסיפר על מצבו של צ'רלי אשר הלך מדכי אל דכי, הוא התדרדר ולא השיב את כספו של דון. יחסייהם היו בכי רע. לורנסו איים עליו במשפט באם אל יחזיר את כספו. צ'רלי ביקש זמן ודון ביקש את כספו. יום אחד הוא החליט לכתוב מכתב חריף לאמו של צ'רלי ובו הוא שטף את כל מענותיו וטענותיו, כתב לה שבנה הוא הולל אשר מפזר את כל כספו על נקבות ועל הימורים ולא מחזיר לו את חובו. הוא יכול לנקות באמצעים חריפים, עד עתה לא עשה כלום לזכר ידידות יפה עם האם, אך זה לא יכול להמשך כך. את כותבת לי שצ'רלי הוא הדבר היחיד שיש לך ושאשמור עליו. ובכן גבירתי אני אינני אומנת של אף אחד! הסתרתי את פי בכפות ידי אך יצאו לי קולות משונים אשאר יוצאים כשאת בכל כוחך מתאפקת לבעל יצא הצחוק. הקש ששבר את גב הגבל היה הביטוי אנשק את ידך בהכנעה...