הרהורים
אני אדם אופטימי, סבלני וחייכני מטבעי. אלא, שהתבוננות סביבי הביאתני להרהורים אודות הזקנה. המחשבות, התהיות אינן מדכאות אבל בהחלט מעסיקות. . אני על סף תחילת השנה השניה של המחצית השניה של חיי, ואני צעירה. כשמלאו לי ששים צוטט באזני הפסוק מפרקי אבות " בן 60 לזקנה" בטוח לאומי שלח הודעה שבגלל דחית גיל הפנסיה אהיה זכאית לקצבת זקנה רק בעוד שנה ורבע. אז אני בתקופת ביניים; עובדת בבית, בגינה, וכמובן במקום העבודה שלי. מתרוצצת עם הנכדות ובלעדיהן, עוסקת בספורט ומבלה, אני שקולה, בהירה ומחושבת. אני צעירה! כך אני מרגישה. יודעת שהזקנה בדרך, ושגם מהמוות לא ניתן להימלט. איני פוחדת מהמוות, מהחידלון. מצטערת שלא אוכל להיות נוכחת בהלוויתי. כלומר אהיה שם אבל לא אראה את הבוכים. בוכים? אולי... לא אשמע את ההספדים, הרי אחרי מות קדושים אמור... אבל הגרוע ביותר הוא שלא אשתתף עוד בחיי משפחתי. אני פוחדת מאוד מהזקנה. פוחדת מחוסר יכולת לתפקד פיסית, בריאותית, מדעיכה של כח המחשבה והזיכרון, מלהיות תלויה באחרים. אני רוצה לחיות כל עוד אני עצמאית! מקווה למות מיתת נשיקה ? שהמוות יבוא בחטף. ואם לא - שיהיה לי האומץ להצטייד בגלולות שינה, ולעבור בכוחות עצמי לעולם ההוא... ובאמת אני מקווה לעוד 120 שנה ? החיים יפים ? אבל רק בבריאות! ינואר 2010
לכל התחלה יש גם סוף
אולם כל עוד אנו מטיילים בשבילי החיים
האופטימיות שפורצת מכל שורה בפוסט שלך היא החשובה
והיא הנותנת את הטעם לחיים
יעקב גרשון