הג'ינג'י המופלא

בעקבןת אהבתו הנכזבת לאורסולה, עזב וון גוך את אנגליה לתמיד. לאחר ששכר חדר בביתם, הוא התאהב בה והתוודה בפניה, הדם עלה לפניה ולצווארה, והיא צרחה אינך אלא בור ועם הארץ, היא סיפרה זאת לאימה, והוריה אילצוהו לעזוב את ביתם. כעבור מספר חודשים, אורסולה נישאה לארוסה, היא הופיעה על המדרגות, ולצידה איש גבוה ודק. הקהל פיזר עליהם אורז, וכולם צהלו. וינסנט חמק, עדיין ראה אותה נעולה בחיבוקו, ופיה מכיל את פיו, המרכבה התרחקה. דבר מה התנפץ בליבו, הקסם פג. ארז את מטלטליו ועזב. וינסנט היה בן למשפחה עשירה,דודיו היו כולם אנשים אמידים. החליט הוא להתמסר ללימודי דת, הוא התידד עם המדריך אשר לימדו לטינית ויוונית, שאף גם לעזור למוכי הגורל. הבין שאיננו מתאים לעבודה מסודרת וללימודים מסודרים. במשך שנה השקיעו בו דודיו כסף רב,, האם יהיה למטיף? האם יהיה לכשלון? הוא היה הכבשה השחורה במשפחתו. כעבור שנה באמסטרדם, קיבל מינוי זמני באחד המקומות הנידחים ושכוחי האל בבלגיה. בתור מטיף הוא נשלח לבורינג עיירת כורים עניה. כאשר ירד מן הרכבת קיבלו את פניו כמה עצים קמלים, ושחורים מעשן, גדירות קוצים, ערימות אשפה ואפר, מקום קודר שומם ועזוב. מגורי הכורים היו צריפי עץ קטנים בני חדר אחד, ריצפת חימר, אזוב מציץ מן התיקרה,וכמה שקים קרועים תחובים בין הקרשים נגד הרוח. הכורים היו חייבים לעבוד במכרות עירומים, אוויר פחם וגז מורעל היו באוויר, בעת כריית הפחם כרעו על ברכיהם, כי לא היה מקום להזדגף. בגיל עשרים יש לנו קדחת ובעיות עם הריאות אמרו, ובגיך ארבעים אנו מתים משחפת הם היו חסרי השכלה, אך זריזים ופקחים, חזקים ברוחם ורגישים רזים וחיוורים עייפים ומותשים, את קרני אור השמש ראו רק בימי א'. וינסנט אהב אותם, הוא עבר יום יום בבתיהם, מביא להם חלב חם, זוג גרביים או שמיכה, סעד אותם כאשר חלו בטיפוס ובקדחת ממארת, נשא דרשות והתפלל עבורם. לראשונה בחייו מצא עבודה והיה גאה מאד.הוא קיבל מחישים פרנק לחודש, הוציא את הכל על הילדים והמבוגרים שחלו,ועל משפחות שלא יכלו להרשות לעצמם גם את מצרכי המזון הפשוטים. אחת הכורות הביעה את שחשבו רבים,עיניה מעורפלות ופיה רועד, מיסייה וינסנט חיי היו כה קשים שבדרך איבדתי את אלוהים, אתה השבת לי אותו היתה לו אמפטיה אליהם, כאב אותם, סבל איתם והתמסר כל כולו לקהילה זו. היתה לו מיטת עץ קטנה, תנור משומש מגן בפני כפור עז שלגים ורוחות בלתי פוסקות. בכספו קנה מצרכים לנזקקים,מותש מחוסר תזונה, ראשו סחרחר מקדחת שנשא עימו בשבועות האחרונים, כמעט איבד את הכרתו.. היו תאונות במכרות נלכדו מבוגרים וילדים שנכוו כמעט למוות,מרח אותם בשמן, קרע את גופיתו ואת חולצתו, וחבש את הילדים חמישים ושבעה אנשים מצאו את מותם, לחייו שקעו עיניו בלטו, וזקן אדום ומלוכלך כיסה את פניו. הוא לא רצה להיות יותר איש דתי, מטיף, אם יש דלות ועוני,כאב וסבל כזה אין אלוהים, יש רק תוהו ובוהו אומלל נטול מטרה, אכזרי ומייסר. תקופה ארוכה הילה ספון בתוך עצמו, לא הלך למיסה ולא נשא דרשות,,אך את הכורים אהב, ומדי פעם נכנס ויצא בבתיהם. אך במקום ספר תנך, נשא עמו נייר וכלי ציור. הוא צייר את הילדים המשחקים, את הנשים הרוכנות על התנור, את המכרה על ארובותיה הגבוהים, ואת השדות השחורים, כעבור זמן חזר לאמסטרדם. אחיו ואביו המשיכו לתמוך בו. הוא המשיך צייר ברצף, אך כסף לדוגמנים לא היה לו. את כריסטין יצאנית בודדה הכיר בבר, והזמינה לכוס יין. סיפרה על עצמה פעמים זונה ופעמים כובסת, גרה עם ילדיה אצל אימה. עיניה היו נוגות אך היה בהן עוז רוח. היא ביקרה לעיתים קרובות בביתו והפכה להיות המודל שלו, פעמים לנה אצל אימה ופעמים לנה אצלו. ובראותו בבוקר באור העמום, עוד אדם לצידו, תחושת הבדידות נעלמה, רצה להינשא לה, אך היא את עוניו ואת ציוריו לא הבינה. הוא ידע שבעיני העולם הוא לא יוצלח, יוצא דופן וחסר מעמד בחיים.בין אם צייר דמות אנושית או נוף, אמר צריך אתה להביע צער עמוק ולא תוגה רגשנית. המשיך לצייר בקצב מטורף, יצא לצייר בגשם בכפור, בערפל ובסערה, הגשם חלחל לתוך עצמותיו, חול חדר לעיניו ולאפו, אך הוא נהנה מכל רגע. מאד הושפע מהטבע, אהב את האדמה ואת האיכרים, התידד עם האורגים, שהיו אנשים פשוטים,שמשאתם היתה להרויח מספיק כדי לקנות תפוחי אדמה, אהב את האנשים האלו וציירם שוב ושוב. עם אחיו תאו שאליו היה קשור הוא התגורר בפריז התכתב אתו וקיבל ממנו אחת לחודש כסף.תאו הזמינו לבוא אליו לפריז, הוא נענה ונסע אליו. בתקופת היותו בפריז הכיר את כל הציירים שלימים הפכו בני אלמות, מונה, דגא, פיסרו, מאנה, גוגגן,טולוז לוטרק ועוד תאו עודד אותו מאד, ואמר לו חוץ מהאור והצבע אתה אימפרסיוניסט, מהיום הראשון שבו לקחת עיפרון לידך ידעתי זאת