הבאנו תפוחי עץ מעין כרם בתקופת המצור על ירושלים

באחת ההפוגות, נפוצה שמועה בין הילדים, שבכפר מרוחק, ממנו ברחו הערבים, יש מטע של תפוחי עץ. מי יכול היה לעמוד בפיתוי? תפוחי עץ שאינם שייכים לאיש, ואפשר לקטוף אותם באופן חופשי. זמן רב עבר מאז ראינו תפוחי עץ בבית, אבל עדיין זכרנו את ריחם המיוחד וטעמם העסיסי, חמוץ מתוק. ידענו שהמרחק לכפר גדול, אבל לא נרתענו, והחלטנו מיד ללכת לשם. אפילו לא עלה על דעתנו, שצריך לבקש את רשות ההורים. הדרך הייתה ארוכה, למרות שניסינו לקצר דרך השדות. ילדים, שגובהם נבלע בתוך צמחי הבר שבדרך, הלכנו למעלה משעתיים, כשהסקרנות והרעב דוחפים אותנו קדימה, עד שהגענו לעין כרם. אזור כפרי מלא עצי פרי, בו גרו משפחות אמידות של ערבים, שברחו מפחד המלחמה. זה היה כמו חלום. עצים מלאים בפירות, ואין איש בסביבה. שקט מפחיד שרר מסביב. ידענו שערבים הסתובבו כאן רק לפני ימים מועטים, וחששנו להתרחק יותר מדי. טיפסנו על העצים הראשונים שראינו, וקטפנו בחיפזון כמה שיותר תפוחים, אפילו שחלקם לא היו בשלים מספיק. דברנו בינינו בשקט, כי כל רחש הבהיל אותנו, למרות שאיש לא ניראה מסביב. מילאנו את הכובעים, את החולצות והכיסים, ומיהרנו להסתלק מהמקום. חששנו הפעם להסתכן בהליכה דרך השדות, וחיפשנו את הדרך הקצרה לכביש הראשי. במסע מזורז הגענו לאזור, בו נמצאת היום התחנה המרכזית. לא רחוק משם היה באותה תקופה בית המשוגעים. התגנב ללבנו פחד סמוי, ובדקנו את הסביבה בעיניים פקוחות, שמא יצוץ לו איזה משוגע מאחת הפינות. והנה נתקלנו בעץ תאנים. עץ שנראה מיושן ועלוב, אבל התבוננות נוספת חשפה תאנים על העץ, תאנים גדולות ובשלות. ידענו שאבא מאד אוהב תאנים. הפחד מפני המשוגעים נעלם, ובתוך שניות מעטות קטפנו את כל התאנים מהעץ. חבל היה לנו להשאיר אפילו אחת. תפוחים ותאנים, אוצר של ממש בידינו, המשכנו בדרך חזרה. נזהרנו מאד להסתיר אותו, ולהתחמק מעיני האנשים, שמא יגזלו אותו מאתנו, לפני שנצליח להגיע הביתה. היעלמותנו הממושכת הדאיגה מאד את ההורים. אבל כשראו מה הבאנו, פג מהר הכעס והפך לחגיגה. הם נישקו וחיבקו אותנו, אבל הוזהרנו, לבל נעיז ללכת למקום רחוק כל כך פעם נוספת. והם צדקו, זה אכן היה מסוכן.