משחקים בירושלים בזמן המנדט (חלק 2)

בזיכרון טוביה היינו חבורה מלוכדת. היה לנו מנהיג שהיה מבוגר מאתנו, ושמש לנו דוגמה לחיקוי. קבלת חברים חדשים לחבורה הייתה נעשית באופן מסודר בהנהגתו, בטכס "מלך הפלקה". זה התחיל במשחקים שונים, בהם שתפנו באופן פעיל את החבר החדש. לאחר שהוא נכנס לאווירה הנכונה, קיימנו אתו את טכס הקבלה של חבר מן המניין. בקשנו מתנדב, חסמנו את ראייתו בעזרת מטפחת שקשרנו לעיניו, מסרנו לידיו מקל, ולאחר שסיים לספור עד עשר, הוא היה רשאי לרדוף אחרינו, ולהכות בנו במקל. המשחק התרחש בחצר אחורית קטנה ומוזנחת של חנות, שביום הייתה פעילה, ובערב לא היה בה איש. לילדים עם העיניים הפקוחות, אסור היה לעזוב את החצר במהלך המשחק, והם קראו לילד עם המקל בכינויים מרגיזים כדי שירדוף אחריהם. אחרי שמספר ילדים מלאו את תפקיד אוחזי המקל, הגיע תורו של הילד החדש. הוא היה מרוצה מאד שבחרו בו להיות "מלך הפלקה", כלומר המלך שהפקידו בידיו את שרביט המלוכה(המקל), שבעזרתו יוכל להכות ככל העולה על רוחו. קשרנו את עיניו, והקפדנו שהמטפחת תהודק היטב, ושלא יהיה כל סיכוי שהוא יראה. כאשר היינו בטוחים שהוא אינו רואה דבר, רץ מהר אחד הילדים, טבל את המקל בלכלוך והעביר אותו אליו, כשהקצה המלוכלך והמסריח בידיו של הילד החדש. כדי להסיח את דעתו מהלכלוך שבידיו, צרחנו כולנו, ונתנו לו הזדמנויות רבות להשיג אותנו ואפילו להכות בנו, כדי שיחזיק במקל המטונף כמה שיותר זמן. הילד הרגיש לדקות מספר כמו מלך, צחק והשתולל יחד אתנו. ההנאה שלנו הגיעה לשיאה כאשר הפסקנו את המשחק, לקחנו ממנו את המקל, והסרנו את המטפחת מעיניו. צרחנו לו "מלך הפלקה" "מלך הפלקה" תריח את הידיים. הצחוק מסביב והסרחון בידיים שכנעו אותו לחלוטין, שכתר המלכות שהוענק לו, היה למעשה כתר של טינופת. כשהדמעות החלו זולגות מעיניו נחמנו אותו, שעכשיו, לאחר שירחץ את ידיו, הוא יהיה חבר מן המניין בחבורת זיכרון טוביה.