חוויותי מההצגה יונה ונער בתיאטרון גשר ו

המחזה יונה ונער יום גדול לי היום היום ה-7 בדצמבר2011. אני חיה בפרוטאה, בית מוגן לאוכלוסיה בוגרת. הערב לוקחים אותנו לצפות בהצגה "יונה ונער" בתיאטרון "גשר" ביפו. מאוד התרגשתי בזמן שנודע לי כי תיאטרון זה החליט להמחיז את הספר "יונה ונער" של הסופר מאיר שלו. זיכרונות וחוויות חולפות עוברות לנגד עיניי. צלצול הטלפון בביתי, ונשאלת שאלה: "האם את היית יונאית בגן החיות בתל-אביב?" - "כן", אני עונה, "היה זה לפני עידן ועידנים, עוד לפני קום המדינה". השואל ממשיך, "המוכנה את להיפגש עם הסופר מאיר שלו ולספר לו על התקופה ועל יוני הדואר?". עניתי "כן", וכי אפשר לסרב לבקשה שכזו? קבענו מועד לפגישה, ולא ידעתי למה לצפות. לקראת הגיעו, ניסתי לעורר את זיכרונותיי מהתקופה שהייתי נערה בסביבות גיל 20. תמונות ומראות מן העבר החלו לצוף: אני צועדת בבקרים או בשעות בין הערביים לכיוון גן החיות בתל-אביב, נכנסת בשער הגן האהוב עלי, יש לי כניסה חופשית, מתגאה בעצמי. אני חברה ב"הגנה" במסגרת גדוד החברות, ותפקידי לטפל בשובך היונים ובלהקת היונים, הנמצאים בתוך הגן. בשעה היעודה, עמד מאיר, מאיר שלו, בפתח ביתי. מאיר שלו מתיישב ליד שולחני, עליו פזור אוסף פריטים ששמרתי לאורך השנים: הספר "אלמוניות בחאקי" של חיה עירוני, שבו יש פרק נרחב על יוני הדואר, ואשר חלק ממנו כתבתי בעצמי; תמונות מהתקופה ששמרתי; כתבות שונות על יונים ויוני דואר שאספתי במשך הזמן ושמרתי במגירה. מאיר מתחיל בשאלותיו ואני זורמת עם זיכרונותיי ומספרת על התקופה של טרום המדינה, על השתתפותי ב"הגנה", ועבודתי בשובך בגן החיות, עוברת לתקופת הכרזת המדינה, שבה גויסתי עם יחידת יוני הדואר לצה"ל, וממשיכה על תפקידי בשובך של גבעת ברנר, על בניית השובך הגדול במסגרת צה"ל, והטיפולים ביונים, וגם, כמובן, על חוויות ומבצעים שהשתתפתי בהם במסגרת תפקידי. מאיר מקשיב, רושם, לוקח תמונה מסוימת שלי, מודה לי על סיפורי ונפרד ממני. הזמן חולף, ויום אחד אני מקבלת ממאיר שלו הזמנה להשקת ספרו "יונה ונער" בבית הפלמ"ח. במפגש זה מאיר מעניק לי ספר אחד עם הקדשה וברכת תודה. בבית אני פותחת הספר, בשער תמונת יונת דואר, ומתחילה לקרוא, גומעת כל מילה משפט ופסוק. אני מתפעלת איזה דיוק יש בתיאורי גן החיות והדרכים המובילות לגן, האווירה המיוחדת בשעות הערב שתיארתי לו, וגם מזהה חלק מסיפוריי השונים, שקיבלו צבע וקסם מיוחדים בתוספת דמיונו הפורה כסופר. לימים, נודע לי שתיאטרון "גשר" החליט להמחיז את הספר. במהרה הגיע היום שבו בפרוטאה הוזמנו כרטיסים להצגה, ששמה כשם הספר, "יונה ונער". רשימת מזמיני הכרטיסים בכפר התמלאה במהירות: מי מהם חובבי תיאטרון, מי מהם חובבי ספרות, כאלו שקראו את הספר, כאלו שטרם קראו אותו, וגם כמה שהגיעו מתוך סקרנות. רבים תהו מי זו היונאית הנמצאת בקרבנו, וסיפרה לנו על יוני הדואר. היינו כ-50 איש שבאו לצפות בהצגה. הגענו לאולם התיאטרון של "גשר" ביפו, וכל כולי צפייה: האם ההצגה תציג את זיכרונותיי מימים עברו, או אולי בכלל אתאכזב? ההתרגשות אוחזת בי, המסך עולה, ונשמעת מנגינה עם שירים מהימים הרחוקים. הדמויות עולות על הבמה, וכבמקל קסמים עברנו לשנות ה-40 המאוחרות שלפני קום המדינה, והתלבושות, הטיפוסים והאווירה ממש כמו בימים ההם. חייתי מחדש את גיל הנעורים ואת התקופה. התפאורה המאוד פשוטה מעבירה אותנו בעזרת הסטת וילונות מתקופה לתקופה, המיית היונים הנשמעת ברקע מעוררת את זכרוני ללהקת היונים שהיתה לנו. השחקנים שתפקידם להמחיש את היונים עושים זאת בדרך מופלאה בעזרת תנועות גוף ידיים והבגד. ואז עלתה השחקנית אפרת בן-צור, המטפלת בשובך בתל אביב. בספרו של מאיר שלו הדמות היא מבית גרמני-יקי והיא בלונדינית, וזו שעל הבמה נערה קטנה ושחרחורת. מיד הזדהיתי עם הדמות: אומנם איני ממוצא יקי, אבל כל העמידה שלה, ההתנהגות, הטמפרמנט וההתפרצויות שלה - הרי זו אני, לאה בת ה-20 שלא ידעה גבולות, שהייתה מוכנה לכל מיני הרפתקאות. כשבהצגה היא נוסעת בג'יפ, אני נזכרת כיצד נסעתי בטנדר, והרי זה אחד מהסיפורים שחוויתי וסיפרתי למאיר! איזו התרגשות, דמעות אושר אין קץ זלגו מעיניי בזמן ההצגה. תודה לכם שחקני תיאטרון "גשר", תודה לך אפרת בן-צור ושאר והשחקנים, שהחזרתם אותי לשנות נעוריי וחוויתי לעת זקנתי חוויה כה עמוקה, מרגשת, מהנה ועשירה. לאה ענפי זיגלר - יונאית ינואר 2012