סיפורים קטנים שמתעדים היסטוריה

) זה קרה לי כבר מספר פעמים. ישבתי מול המסך עם המקלדת ביד והעכבר לידו . היד מרחפת על פני האותיות , מקלידה את ההירהורים והמחשבות. הראש חושב ומכתיב את הארועים כפי שקרו עם כל הנופך והרגש שמלווה את הארוע . הנופך שנותן את המימד המתאים לתקופה ולארוע עצמו. . עכשיו היצירה מוכנה , סיפור אוטנטי שמקיף את הארועים ואת הרגשות שליוו אותם ,שמבטא את האמוציות והמתח המלווה את הארוע...יצירה מושלמת . אני מסתכל על הדף המודפס ומנסה לעשות הגהה ואז מכה קלה של העכבר על המקלדת והכל נמחק. איך מה ולמה לא ברור. וכך זה קורה לא אחת וסיפורים מעניינים נמחקים ונעלמים. ואז אני מכבה את המחשב עד לסיפור הבא שיצוץ לי בזיכרון. הסיפור שנימחק אבוד. קשה לשחזר את הזיכרון שמעלה את הסיפור מתוך המאגר שבראש או אולי בלב?. השיחזור מאבד את האפקט של הארוע וכתיבתו מחדש יוצרת סיפור יבש ולקוני.. לפני זמן מה הזדמן לי לשוטט בין הפוסטים שהעלתי במשך התקופה מאז שהתחברתי לאתר הבלוגים. לא תארתי לעצמי שכמות הסיפורים היא כה גדולה ולמעשה אפשר לחבר את הפוסטים לסיפור אחד גדול שמתאר את שושלת המשפחה והארועים שליוו אותם מאז עלו ארצה בתחילת המאה ה-19. וכן את הארועים שעברו על המשפחה לאורך כמאה ושמונים שנה הדפסתי חלק מהחומר והעברתי לבנותי לקריאה. הופתעתי מהתגובות החיוביות שקיבלתי . הן על הארועים עצמם שזו להן הפעם הראשונה ששמעו עליהן והן על עצם כתיבת הסיפורים שרובם שמורים אצלי בראש וכנראה היו אובדים אילו לא טרחתי להעלותן על הכתב.. סיפורים שמתארים היסטוריה משפחתית של תקופה שבה חיו בלי הקידמה שאנו מכירים. שבה נסעו בין הערים בכירכרות (דליג'נס) רתומים לסוסים.. תקופה שכיבסו עם פרימוס וגיגית. ואת המים קררו על תבנית קרח שקנו והניחו בתוך גיגית (כתחליף למקררים שטרם הומצאו.). אני זוכר את הכניסה הראשונה שלי לאתר הבלוגים. חשבתי שהאתר ישמש אותי בהעלאת כתבות על כלכלה וכספים. כמנהל בנק לשעבר ידעתי שאוכל לתרום מהידע שלי. אולם במהרה הבינותי שהאתר מיועד לכותבי שירים וסיפורים.. אני יודע לשיר אבל לא לכתוב שיר. אני יודע לתאר ארוע אולם לא לכתוב סיפורים. כמנהל ידעתי לכתוב דוחות מתומצתים. דוחות קצרים שמספרים הרבה. אי אפשר לכתוב סיפור מתומצת ולקח לי מספר חודשים עד שהתחברתי לכתיבת הסיפורים והארועים. ואני שמח שעשיתי זאת. עכשיו יש לי מאגר של סיפורים שמבטא את הסיפור המשפחתי. אני חייב גם לומר תודה למשתתפים שהגיבו ועודדו אותי להמשיך לכתוב.